פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
קובץ המסות הזה מכיל כמה וכמה הערות ותובנות מאלפות. מרהיבה היא, למשל, הטענה שחלק מגדולתו של אורי זוהר הבימאי נמצא בהדגשה שסרטיו מדגישים את העליבות הישראלית (מועדון הלילה העלוב ב"מציצים" או מגרש הכדורסל הפרובינציאלי ב"עיניים גדולות"). קולנוע ישראלי מעניין ועצמאי, כמו של זוהר, טוען לאור, הוא זה שמכריז על עצמו מראש "כאן לא אמריקה", כאן לא הוליוווד. עוד באותה מסה ("בין הזין של אלטמן הקטן לתחת של שְוַרְציסְקָה; על נפילת האדון, קומדיה, דמוקרטיה: 'מציצים' של אורי זוהר והקומדיה של חנוך לוין") – הטובה בקובץ, לטעמי – עורך לאור השוואה מאלפת בין אורי זוהר לחנוך לוין. הן לוין והן זוהר הדגישו – לא הכחישו – את הפער בין הישראליות למערב; אך אצל זוהר המאבקים הם אדיפליים (למשל, העימות בין גוטה למציל אהרונצ'יק ב"מציצים"), ואילו אצל לוין – שואל לאור מעצמו, מהספר המעניין שכתב על לוין – המאבק המרכזי הוא "פְּרֶה-אדיפלי", בין התינוק לאם, בין הגבר לאישה הדומיננטית. עוד דוגמה להערה מאלפת היא ההערה במסה על "סיפור על אהבה וחושך" ("'סיפור על אהבה וחושך': תעמולה, נרקיסיזם והמערב") – המסה החלשה בקובץ, כי השנאה מקלקלת בה את השורה, ולאור יורה בה בכל כלי נשק חלוד שבנמצא ולבסוף בידיים ובציפורניים, רק על מנת לחבוט בסופר; הסופר שגם כתב רומן מצוין, לדעת כותב שורות אלה – שעוז נמנע באוטוביוגרפיה שלו מציון פעילותו הפוליטית בעודו עול ימים, פעילות שכללה התנגדות לבן גוריון (אך כן מזכיר את פגישותיו עם בן גוריון!), בגלל שיש לעוז, כך לאור, משיכה אל הסמכותי, אל המרכזי, אל הקאנוני – ובן גוריון הרי הנו כל זה. מעניינת מאד גם התובנה, במסה על דויד אבידן ("האירוניה של האדון ומות השירה, המקרה של אבידן"), שכל עוד המגלומניה והמאצ'ואיזם בשירתו של אבידן היו התנפחות מודעת לעצמה של מישהו שיודע עד כמה הוא שברירי (בגלל מחלת האסטמה שלו, בין היתר), הייתה שירתו של אבידן חזקה. כשהתנתקה שירת אבידן מתודעת החולשה והשבריריות, ונותרה עם "הגברוּת העולָה" בלבד, היא הפכה לריקה ומשמימה.
ההסתייגות שלי מהטקסטים של לאור נוגעת לתזה הראשית.
לאור מתקיף את התשוקה הישראלית להזדהות עם המערב ואת הסופרים והמשוררים שמבטאים את התשוקה הזו ללא ביקורתיות. גיבורו הוא חנוך לוין שהבין, כמוזכר, את המצב הישראלי כמצב של "עבד" לעומת המערב האדון (האדונית, למעשה). לאור מתנגד להתכחשות למצב הלא-מערבי שהנו המצב הישראלי, אבל התנגדותו גולשת גם לעצם התשוקה הישראלית למערב. אלא שכל הטענה על התשוקה הישראלית הזו למערביות – או שהיא מציגה את התשוקה הזו באופן מוטעה או שהיא אמנם מדייקת בתיאורה אך שוגה בפסילתה המוסרית.
נתחיל מזה שחלק גדול מההזדהות הישראלית עם המערב היא קנאה פשוטה ברווחה החומרית של מדינות המערב. ומה יש להלין על זה? (אגב, אצל חנוך לוין, התשוקה למערב עברה ארוטיזציה לתשוקה לאישה המערבית העשירה, ובמובן זה היא זהה ממש לתשוקה לורדהל'ה, נניח, מהמחזה "נעורי ורדה'לה", שנובעת מכך שגם היא עשירה).
אבל מעבר לקנאה הפשוטה הזו, חלק ניכר מהתשוקה למערב היא תשוקה למציאות של מדינה עם מסורת דמוקרטית ארוכה, תשוקה למדינה עם מסורת של שלטון-חוק ארוכה ותשוקה לחברה שנחלצה מהמסגרות השבטיות והדתיות הקמאיות ומאפשרות לאזרחיהן אורח חיים חילוני ואינדיווידואליסטי. "מערב" הוא בפשטות מילה נרדפת לחברות ליברליות. ומה יש לגנות בזה? וליתר דיוק: לו היה לאור אינטלקטואל אנטי ליברלי באופן ישיר במסות האלו, ניחא. כלומר לו הוא היה יוצא נגד הליברליזם המערבי כשלעצמו – לא נגד התשוקה הישראלית למערב – הרי שהיה ניתן לכלול את ספרו במסורת ריאקציונרית מכובדת. אבל לאור, כאמור, לא עוסק בביקורת המערב, אלא מגנה את תשוקת המערב בתרבות הישראלית – ולא ברורה לי ההצדקה לגינוי הזה.
אבל האמת היא, שבאופן לא ישיר ולא גלוי ואולי לא תמיד מודע, לאור הוא אכן מתנגד של הליברליזם המערבי כשלעצמו. ללאור יש משיכה גדולה – תת-מודעת בחלקה, להערכתי – לשבט, לקולקטיב, לקבוצה, למערכתיות, למנגנון, לקהילתנות. לכן הוא מסמפט את פוליטיקת הזהויות של "ערספואטיקה" ("שלומי חתוכה – לטעמי, המשורר המצוין לא רק בחבורה זו"); לכן הוא מקהה את שיניו של דויד אבידן שחשב בערוב ימיו שמשורר יכול למרוד בערכאות ובכללים ("טובי המשוררים יכולים למאוס בשלב מסוים בצורך לציית, אחרי קריירה ממושכת, שבה הם משתכנעים כי הם אלה שקבעו לעצמם את הכללים, אבל אז, בדרך כלל, הם חדלים לכתוב שירה"); כמו שבקובץ מסות קודם שלו, לאור טען שדן מירון שגה כשחשב שיוכל לחמוק מ"השיח" התאורטי ולהיות מבקר אינדיבידואליסטי, כי מ"השיח" אין מפלט. כך שלמעשה תפיסת העולם של לאור היא בבואה של תפיסת העולם הלאומית; גם אצלו הזהות הלאומית היא גורל שיש להיכנע לו (בתנאי שזו הזהות הקולקטיבית של היהודי כ"אחר" מדוכא), או שהזהות השבטית ("מזרחית", "אשכנזית") היא זו שיש להיכנע לה.
אני רוצה להבהיר את עמדתי: לו היה לאור מסתפק בהצבעה על המתח בין המערב לישראליות, על הצורך בהעשרת הזהות היהודית והישראלית שלנו (והוא עושה זאת בעצם העיסוק הרציני שלו במסות האלו בתרבות הישראלית!) וכדומה – אני איתו. אבל כשהוא מתנגד בעצם למודרניזציה, לאינדיבידואליזם, ליכולת של היחיד לקבוע את טיב היחס שלו לזהות שלתוכה הוא נולד (כל הדברים שהם אלה שמתבטאים במונח "מערב") – הוא מאבד אותי.
והערה על סגנון המסות. לאור משתמש כמעט בבלי דעת במונחים שבעולם הרוחני שלו הם אקסיומטיים. מונחים לאקאניאניים, למשל. כך הוא מאבד את הקוראים שאינם מצויים איתו ב"אותו דף" תאורטי. אבל אולי חמור מכך: הקונספט-דרופינג הזה, שלא טורח לחשוב כל פעם מחדש על הנחות היסוד התארוטיות והרלוונטיות שלהן, יכול להוות לעתים תחליף לחשיבה. גם כשמסה טוענת טענה מאלפת או סתם מעניינת – כמו במסה על השימוש האירופאי בשואה, שימוש מאלחש, לטענת לאור, לקונפליקטים הפנים אירופאיים ושימוש שנועד להכשיר את העוינות האירופאית למהגרים המוסלמים בהווה – אינך יכול להימנע מלחשוב שהטיעון המעניין היה יכול להיכתב באופן פשוט וקצר יותר.
השבוע מתפרסמת ב"7 לילות" תגובה של לאור לביקורת זו ולמען ההגינות אני מעתיקה לפה:
"שמחתי על רשימת הביקורת של אריק גלסנר אודות ספר המסות שלי "צד מערב" ובעיקר על ענייניות הדיון. אף על פי כן, אני מבקש לתקן טעות עקרונית. ראשית, ההשתוקקות אל המערב איננה השתוקקות מגונה, כמו שהסביר גלסנר, לבטח לא מגונה מהבחינה המוסרית. שנית, המערב איננו "זכויות אדם", אלא תרבות שאורגנה כרפרטואר תחת השם "תרבות" לפני כמאתיים שנים, בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובמרכזים אחרים של מדינות הלאום ההן. תרבות זו, לא רק שלא היתה "זכויות אדם", או חילונות, כמו שטועה גלסנר לחשוב. היא היתה, לפני הכל, הרס של אפריקה וחלקים מאסיה, ובשיאה, איך אפשר לשכוח, היתה השואה. שלישית, ההתבשמות מ"אנחנו מערב" משמשת בישראל, לא פעם, כחומר להתנשאות על מזרחים. אני טענתי שכל היהודים נמצאים אל מול המערב בדיוק באותה עמדה חצויה. העם היהודי, וכך כתבתי בפירוש, מקיים יחס דו משמעי עם המערב, השתוקקות וסירוב להיטמע, "הוא ניצב בדלת, לא בפנים ולא בחוץ". ההתכחשות לעמדה הזאת היא קנה מידה יעיל לבחינת הספרות היפה. משום כך עסקתי באמנות ולא בפוליטיקה: חנוך לוין, אורי זוהר, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר שימשו אותי כדוגמאות טובות לעמדה האירונית ביחס למערב. עמוס עוז שימש אותי להדגמת ההיפך."
מבקר חופשי 
תגובות
איך אפשר לשפוט אם כוונת אורי זוהר היתה להדגיש את העליבות הישראלית, דווקא, כניגוד למערב, וכאמירה על היחס למערב, או סתם להציג דברים כהווייתם? הרי ככה באמת נראו מועדוני מוזיקה ומגרשי כדורסל ב-1970. זה היה העולם שהוא וצופיו חיו בו, וזה (דומני) העולם שמשתקף כמעט מכל סרט שנעשה בישראל אז, בין אם היו לו יומרות אמנותיות או לא. גם כשהראו קיבוץ או מושב זה לא היה בקאנטריסייד האנגלי, וכשהראו מחנה צבא הוא לא היה של המארינס.
אני מסכים עם התגובה של דודי מעליי. איזו אופציה מפוארת פיספס / העלים זוהר בכוונת מכוון? כך נראו כאן הדברים בשנות ה-70.
חוץ מזה, תענוג לקרוא שיחת תלמידי חכמים כשל שיחתך עם לאור.
התשוקה אצלנו למערב מורכבת לא רק מכמיהה לליברליזם, למסורת דמוקרטית ארוכה ומתפקדת, ולא רק לרווחה חומרית.
יש בה גם געגוע ישיר הנובע מביוגרפיה שסטתה ממסלולה (בעיקר אצל עולי / פליטי גרמניה אוסטריה וצ'כיה), יש בה כמיהה לאסתטיקה, לעדינות ולנימוס, ויש בה כמיהה לחברה שכבר לא זוכרת מהו צורך להילחם – כפשוטו – על חייך.
לעניות דעתי, אצל חלק מהחברה הישראלית הדגם של "האדונית והרוכל" העגנוני ביחס למערב עדיין נכון. לא משנה כמה יטו כל מיני כתבי bbc את דיווחיהם מאזורנו, עדיין נמשיך להתפעל מהסגנון המצוחצח ומהמבטא הבריטי המושלם בו הם ישקרו עלינו לצופים. (אייקון של חיוך עגום).
תודה על תגובתיכם, דודי ועמיחי. ניתן אולי בכל זאת לטעון שהסביבה שבחר זוהר מרופטת במיוחד גם במושגי ישראל של שנות השבעים. בוודאי זה כך ב"מציצים".
התגובה של לאור – כותב וטקסטואליסט מוכשר מאין כמותו – היא הנותנת: הוא אכן מבקר חריף של תרבות המערב, כפי שניתחת. ובעקבותייך אני רוצה להציע נדבך נוסף ל״לאוריזם״ הזה שמתנגד למערב – זה לא שהוא באמת מתנגד, הוא רק מחמיץ פנים בגלל שהרוב היהודי בישראל נמשך ל״תרבות המערב״, ומראה דחייה מתרבותם של שכנינו ובני דודינו היקרים.
אני מצאתי את המפתח הזה בפסקה האחרונה של המאמר – מרחיב הדעת והמשבח – של לאור על הביוגרפיה ההיסטורית של פלוסר על ישו. אחרי דברי הטעם מגיע הפאנצ׳ליין הבא: ״פלוסר אומר כי אין אף אישיות מתקופת בית שני שיש לנו כל-כך הרבה מידע היסטורי עליה. הנה המפתח להשתוקקות הישראלית אל ישו. אין זו ההשתוקקות לציורים המוזהבים של הביזנטים ולא אל ציורי ימי הביניים ולא אל הקומדיה האלוהית ולא אל ה"מתיאוס פאסיון" מאת באך (אף כי המשכיל הממוצע אצלנו משתוקק מאוד להיות בן בית במערב). התשוקה הלאומית אל ישו היא התשוקה אל היהודים של ימי בית שני, אל החיים ה"ידועים לכל". היינו כאן. כולם יודעים״. והנה מפציע הלאור: ההיסטוריה היהודית כולה מתגמדת למערכה של המאה העשרים על ארץ ישראל, אנחנו לא באמת מתעניינים בישו ובתרבות המערב, אלא רק קרתנים ש״משתמשים״ בישו.
והרי המציאות: אנחנו אכן מכאן, ימי בית שני אכן היו רנסנס אינטלקטואלי שנגדע באיבו, ישו והתיאולוגיה שלו הם יותר גליל מברלין, ושאול התרסי – שהשפיע על תרבות המערב יותר מכל הוגי רומא (המערבית והמזרחית) גם יחד – הוא איפכא מסתברא של רבנות בית שני. למעשה, בסופו של דבר אי אפשר להפריד בינינו היהודים – כולל החטיבה הציונית במדינת ישראל – מתרבות המערב. זו לא פוליטיקה או אפולוגטיקה, אלא היסטוריה ותרבות. זה דיאלוג שבין מרכז האימפריה לשולייה, אבל לא התבטלות, אפילו לא מצידו של עמוס עוז. ולאור הוא קרתן אינטלקטואלי.
נקדימון, כתבת יפה, באמת, אבל על פי רוב כשמדברים על כמיהה אל המערב או דיאלוג עם המערב וכד' מתכוונים למערב במהדורה החדשה יחסית של העת החדשה.
המקום של היהודים במערב הזה / מול המערב הזה שווה דיון (עוד) יותר עמוק.
בוודאי, כלומר בוודאי שהדיאלוג שלנו עם המערב הוא דיאלוג שנוכח במציאות ההווה, אבל גם תרבות המערב וגם תרבות ישראל מורכבים מרבדים היסטוריים, שנוכחים בכל. למעשה, אולי הקלישאה המיותרת ביותר גם של מדינת ישראל בת השבעים ושל ארה״ב בת ה-242, היא האמונה שההווה הוא ההויה, שהחדש הוא המיטב, שהנעורים הם הזמן הטוב ביותר, ושהטוב הוא תמיד לפנינו. מבחינה זו אין יותר אמריקקי מאורי זוהר, שהפנים והילל ביצירתו את האמונה בנעורים הנצחיים וביופיו של משובות הנעורים, וכאשר אלו ברחו ממנו הוא בחר בתרבות היהודית שמאדירה זקנה מעל לכל.