פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הרומן הזה כתוב בלשון הווה. "שפיצר מוביל אותם למסעדה שבמבט מבחוץ מזכירה יותר מכל גן אירועים". "אריקה נעצרת מול ציורי השמן של אמו". "הוא מתעורר בודד במיטה הרחבה". הבחירה הזו, שרווחת ברומנים בני זמננו, ונדמה לי שצרויה שלו (שרוחה, כך נראה לי, שורה על רומן הביכורים הזה) עושה בה שימוש נרחב, ראויה לבחינה. הבחירה בזמן הווה מכניסה מתח לטקסט, כביכול האירועים קורים עכשיו לנגד עינינו. היעדר מספר שמסכם את הכל בלשון עבר ("שפיצר הוביל אותם", "אריקה נעצרה", "הוא התעורר") – וניכר שלפחות הוא, המספר, שרד את האירועים, כי הרי הוא כאן על מנת לספר – מכניס את כולנו, הדמויות, המספר והקוראים, לאותה קלחת: כולנו חיים במתח ובדאגה מה יקרה הלאה, אין איש מאיתנו (כולל המספר!) שכבר עיכל את האירועים וטורח כעת לספר עליהם ביישוב הדעת. במילים אחרות: הבחירה בלשון הווה מכניסה "דרמה" לספר, וייתכן שהכנסת ה"דרמה" חשובה יותר לסופר מההבנה מה בדיוק אירע ולמה. המטרה הזו, להכניס "דרמה", אכן מרכזית בספר הזה וניכרת גם בבחירת החומרים הטעונים רגשית: ימיה האחרונים של אישה מבוגרת שנתגלה גידול סרטני בראשה, שקיעתו לדמנציה של מרצה לשעבר להיסטוריה באוניברסיטה העברית שאשתו בוגדת בו.
יש, אם כן, אופי של טלנובלה לטקסט הזה. אבל למרות זאת הרומן הזה, שזכה בפרס ספיר לספרי ביכורים, הוא רומן טוב בסופו של דבר. שטינברג, ראשית, מכירה את גיבוריה היטב. בין אם זה בני הדמנטי או אשתו אריקה שמבקשת לה רגעי אהבה אחרונים מהמאהב הוותיק שלה לפני בוא חורף הזיקנה; בין אם זה המאהב עצמו, שפיצר, המרצה הכריזמטי המזדקן, המבקש לשמח את אמו לפני מותה, או אמו, שרה, הגוססת אך מבקשת לגבור במאבק אחרון על יריבתה הוותיקה, המאהבת של בעלה שנפטר לפני עשורים ארוכים כבר; בין אם זו בתו של שפיצר, דור, חיילת במודיעין שחרדה ומקווה שהיא נושאת ברחמה את ילדו של מי שהיא לא בטוחה שהוא חבר שלה, בין אם זו רעות, דיירת בשכירות בדירה של בני ואריקה, שבעלה מבקש להתגרש ממנה, ובין אם זה יאיר, בנם של בני ואריקה. הרומן בנוי היטב. הוא נחלק לפרקים פרקים, כשכל פרק מתמקד בתודעה של גיבור אחר (אריקה, שפיצר, שרה, דור וכו') משורת הגיבורים הקשורים ביניהם, אך מתקדם בעקביות בזמן במעבר מפרק לפרק. נכון, כאמור, שסכנת הרגשנות המלודרמטית מרחפת על פני הרומן, אבל רק משום שחיי הדמויות מסופרים ברגש ובאמפטיה רבים.
זה רומן ריאליסטי מובהק ולשון הכריכה האחורית משבחת אותו על כך ("מארג עדין של ראליזם מעשה מחשבת"). ואכן לסופרת יש את התבונה להוסיף פרטים מסוימים בטקסט, פרטים שאינם הכרחיים מבחינת העלילה או הבנת הדמויות, אבל שהוספתם יוצרת את מה שמבקר הספרות רולאן בארת כינה effet de reel, אפקט של מציאות. הנה, למשל, יאיר, בנם של בני ואריקה, עורך הדין שנחלץ לעזרת רעות, הדיירת של הוריו, במשפט הגירושין שלה. יאיר מבקר בדירתה של רעות ומבחין בכך ש: "סמוך לגדר גדלים צמחי תבלין כמו אלה שהוא ומרב מגדלים באדניות הצבעוניות מאיקאה התלויות על סורגי החלון, והוא מונה אותם בשמותיהם: אורגנו, רוזמרין, טימין, לואיזה, בזיליקום, שיבא, נענע (הוא רושם לעצמו שגם רעות מגדלת אותה באדנית נפרדת, מכירה בשתלטנותה הטבעית)". הפירוט כאן של סוגי התבלינים, ובייחוד הבאת העובדה הבוטאנית הכביכול מיותרת שנמנית כאן (על שתלטנותה של הנענע שיוצרת צורך בהפרדתה משאר התבלינים), יוצרים בקורא את התחושה שאכן קיים איש כזה בשם יאיר, שנמצא בדיוק היכן שהמספר כותב שהוא נמצא ובוחן את סביבתו. הדמויות של שטינברג נעות כך בתוך עולם סמיך, אמין בריאליסטיות שלו.
תיאורטיקן חשוב של הריאליזם, המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ' (1885-1971), נהג להבחין בין ה"ריאליזם", סוגה נעלה בעיניו שמתגלמת ביצירות בלזק וטולסטוי, לבין מה שהוא כינה "נטורליזם", סוגה נחותה שמתגלמת ביצירתו של אמיל זולא. אחד ההבדלים בין השניים הוא שה"ריאליזם" הוא פילוסופי במטרותיו ומבקש להתחקות אחרי העקרונות שלפיהם פועלת החברה, בעוד ה"נטורליזם" מכביר פרטים על מנת ליצור תחושת מציאות אבל עיוור לכוחות החברתיים הגדולים שרוחשים מתחת לפני השטח, אטום ל"סיפור הגדול". מרבית ה"ריאליזם" שנכתב בארץ בעשורים האחרונים הוא "נטורליזם" כזה. הוא לא מציע מבט מעמיק על היסודות שעליהם עומדת המציאות. למרות זאת, במקרים שהוא נכתב מתוך בקיאות במציאות, בטקט (מה להכניס ומה לא להכניס לטקסט), ברגש (ולא בהתלהמות רגשית), וביכולת ארכיטקטונית של בניית רומן – כמו במקרה הזה – התוצאה ראויה לקריאה.
מבקר חופשי 