מבקר חופשי

תגובות

• מרית בן ישראל  ביום ינואר 6, 2018 בשעה 1:58 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  קראתי בעניין ובהשוואה (באמת, גרשון שופמן? אחזור אליו בהזדמנות. ואיך אפשר לומר דוסטויבסקי וטולסטוי באותה נשימה? וכן הלאה) וכשהגעתי לספרי ילדים נעלבתי. על כל איה פלוטו שכזה (טוב, לא על כל אולי, ועדיין) ישנה הילדה אילת שכזאת http://wp.me/pSKif-fKh עם כל העומק והמורכבות בקליפת אגוז. וגם להפך אגב – על כל דוסטויבסקי שכזה יש אינספור ספרי מבוגרים קולחים וחביבים ופשטניים.

• אריק גלסנר  ביום ינואר 6, 2018 בשעה 5:51 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  מרית, תודה על קריאתך ותגובתך. את בוודאי צודקת לגבי אינספור ספרי המבוגרים הטריוויאליים.
  אמירתי לגבי ספרות ילדים לא באה לזלזל בה, חלילה (וגם "איה פלוטו" נאה בעיני, אגב). היא באה נגד התביעה מהמבוגר לאהוב ספרי ילדים כ מ ב ו ג ר. איזה תביעה מרחפת שאני רואה בהחלק מהאינפנטיליזציה של התרבות באופן כללי. "ספרות ילדים" כשמה כן היא – היא לילדים. וכמבוגר איני מצליח לאוהבה כמו שאוהבים ספרות ילדים. אולי ניסחתי בבוטות מסוימת את הטענה הזו ואולי בחוסר דיוק (לגבי האלגוריות וכו').
  אקרא בהקדם את הפוסט שלך בנושא ובו ייתכן שמשתמע שאת סבורה שמבוגרים יכולים ליהנות מספרות ילדים (מורכבת ומתוחכמת וכו') כמו מספרות מבוגרים. אני לא יכול להתחבר לזה. אולי בגלל שאני כרגע – ואולי זה ישתנה עם בוא הזקנה המבורכת – לא יכול ליהנות עד הסוף מספר שמתעלם מהתשוקה המינית, וזה נושא לא ילדי בהגדרה.

• מרית בן ישראל  ביום ינואר 6, 2018 בשעה 7:14 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אני אנסה להצטמצם כי אני יכולה לכתוב ספר בתשובה.
  ראשית וכללית – אני לא מאמינה שילדים שונים באופן מהותי מהמבוגרים שיהיו. את התיאוריה שלי על "זכרונות עתידניים" ניסיתי להדגים פה http://wp.me/pSKif-kXJ וזה גם הלינק היחיד שאתן, כדי להימנע מהצפה (אבל זה רק קצה הקרחון, גם בנוגע לזכרונות עתידניים).
  שנית, ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" – המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות – מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" המחקר המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורך התגובה) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.
  זה סוג של שטיפת מוח שגם אתה שותף לה בלי ועם משים, ושאני נלחמת בה בשם הילדה שהייתי והספרים שקראתי, שהצילו אותי והתייחסו אלי כאל אדם שלם – זה היה לפני שהסירו את התשוקה מספרות הילדים כמו שמסירים את הקרום מחלב חם. בספרות שקראתי בילדותי היא היתה קיימת באלף דרכים, מאמא אווזה עם שיריה הדו והתלת משמעיים ועד סיפורי האחים גרים שיש בהם הכול, מאב שמתעקש להתחתן עם בתו היפה הדומה לאישתו המתה, ועד הארנב שחוטף את הילדה ואומר לה "שבי על זנבנבי הקשה, הורלבורלבוץ!" שלא לדבר על אלף לילה ולילה או המעשיות הויקטוריאניות עם האירוטיות הכבושה והלא כבושה שלהן.
  פרי נולדמן אגב, מתייחס ישירות גם לנושא המיניות:
  "אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו."
  אז אין הרבה תשוקה מינית בספרות הילדים העכשווית, בזה אתה צודק. אבל לא רק העכשווית קובעת, ובלי קשר, יש עוד מרחבי נפש ועומק ומורכבות אנושיים שספרי ילדים טובים בוחשים בהם (בלי להיזקק לאלגוריות שהן גם מבחינת טעמי האישי הספרות הנחותה ביותר).