מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ברומן החדש של זיידי סמית חוברו להם יחדיו שני סיפורים המסופרים לסירוגין.

סיפור אחד הנו סיפור של שתי ילדות חברות, המספרת וטרייסי, הגדלות באותה שכונה של המעמד הבינוני-נמוך בלונדון של שנות השמונים. הדבר המשותף הבסיסי להן, זה שמחבר אותן מלכתחילה, הוא היותן פרי נישואים בין-גזעיים (מותר לומר את הביטוי הזה?). במקרה של המספרת: האם ג'מאייקנית שחורה והאב לבן ואילו אצל טרייסי ההיפך. המאפיין הביוגרפי המרכזי הזה משותף לרבים מגיבוריה של סמית (הוא נכח, לדוגמה, ב"NW", הרומן הקודם שלה, וב"על היופי", הרומן השלישי שלה), כמו גם שהוא מאפיין של הביוגרפיה של הסופרת עצמה שנולדה לאם ג'מאייקנית ולאב אנגלי. כאן השתיים, המספרת וטרייסי, נפגשות לראשונה בשיעור מחול ב-1982. טרייסי מגלה עד מהרה כישרון רב לריקוד ואילו המספרת, שהינה טיפוס אינטלקטואלי יותר, התמחתה ברבות השנים בהערצת רקדנים קולנועיים מפורסמים.

ואילו בסיפור השני, המספרת של סמית (אותה אחת) מתארת את הפיכתה לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית אוסטרלית בשם איימי (מין שילוב של קיילי מינוג, מדונה ואנג'לינה ג'ולי – עד כמה שאני מבין). מההתחלה אנחנו יודעים שיחסי העוזרת והנעזרת נגמרו בכי רע ובסקנדל תקשורתי (כמו שאנחנו יודעים, בסיפור האחר, שהיחסים בין החברות נגמרו בכי רע), אך איננו יודעים מה הוא. במתווה הסיפור הזה מתוארים באופן כרונולוגי ההיכרות של הזמרת והמספרת, אופי עבודתן המשותפת, ובהמשך מתואר בעיקר פרויקט פילנתרופי של הזמרת באפריקה (התל"ג של המדינה האפריקאית, מגלה העוזרת האישית לתדהמתה, קטן מסך נכסיה של הזמרת המצליחה!), פרויקט פילנתרופי שהעוזרת האישית שלה (החצי-שחורה בעצמה, יש לזכור) הופכת אט אט למבקרת גדולה שלו.

סמית מבקשת לקשור את שני הסיפורים, אבל האיחוד די מאולץ ולא משכנע. וזו לא הבעיה היחידה ב"סווינג טיים". תימת הריקוד לא ממש ברורה כאן. כלומר, סמית יוצרת את התחושה שיש דבר מה חשוב במוטיב הזה שהרומן עוסק בו (וכמובן, כותרת הרומן גם היא מרמזת על חשיבות הנושא), ובסצנה אחת באפריקה של ריקוד סוחף שכולו שמחת חיים והתמקדות בהווה לכאורה מתגלה החשיבות הזו. אבל הסך הכל לא יוצר מחשבה רעננה על הגוף והריקוד בחברה המערבית, לא מחשבה רעננה ולא המחשה חיה. אנחנו נשארים עם תחושה שלפי הסופרת זו נושא חשוב, אך בלי התגשמותה בפועל של החשיבות הזו. בנוסף, נימת לוואי צדקנית קיימת בטקסט הזה, כלומר הנחת מוצא שלו, שניכרת וצצה מדי פעם, היא שהלבנים כיום צריכים לחוש אחראיים על הסחר בעבדים לפני מאות שנים. והפגמים לא הסתיימו: הסיפור על כוכבת הפופ הלבנה שבאה להיטיב אבל רומסת הכל בדרכה כפיל אפריקאי בחנות קדרוּת אפריקאית היא קלישאה. ואילו מוטיב היחסים בין שתי חברות, מלבד שבעידן הפרנטמאניה הוא חשוד בחוסר מקוריות, סובל מבעיה אחרת אופיינית לספרים שמתארים יחסים ארוכי שנים בין חברים: התחושה שהיחסים הם ארוכי שנים בגלל שהסופרת זקוקה לכך, ושבחיים האמיתיים יחסים כאלה היו דווקא קצרי שנים.

כך שהספר הזה בהחלט אינו "הרומן הטוב ביותר שכתבה סמית עד היום", כפי שנטען בגב הכריכה. בתואר זה, ככל הנראה, עדיין נושא רומן הביכורים שלה, "שיניים לבנות", מ-2000, שסימן אותה כקול חדש ומרכזי. אבל כמו שקורה ברוב ספריה של סמית (כולל ב"שיניים לבנות" עצמו), העובדה שהספר מלא פגמים לא פוגמת בהנאת הקריאה ובהתרשמות הכללית מהרומן. סיפור היחסים בין טרייסי למספרת הוא בעצם מחקר מדוקדק במוביליזציה חברתית (נושא מרכזי ביצירתה של סמית). מדוע טרייסי כשלה בהיחלצות מחיי המעמד הנמוך ואילו המספרת הצליחה בכך? הבדל אחד מרכזי מודגש כאן: אמה של המספרת בעצמה נאבקת לרכוש השכלה ולהיחלץ מהשוליות שמהלך החיים הטבעי היה דן אותה לה; ההבדל בין טרייסי למספרת נעוץ במשפחות המוצא. התיאור כאן של מסלולי החיים שהתפצלו אמין, מוחשי ומעניין.

ואילו הבחירה של סמית לעסוק בכוכבת בינלאומית מעסקי הבידור היא גם נכונה וגם מטעינה את הספר באנרגיה. זו בחירה נכונה וחשובה של כותבת רומנים עכשווית כי הסלבריטאות וההתעסקות האובססיבית בסלבריטאות של החברה שלנו היא תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. ניתן אפילו לטעון (במושגים פסיכואנליטיים) שאת הנרקיסיזם הראשוני של כל אחד מאיתנו – הדימוי העצמי שלנו כמושלמים וכל יכולים, דימוי שאיננו יכולים לשמרו בבגרותנו כי המציאות טופחת על פנינו –  המושלך על האלים בחברות הדתיות, החברות החילוניות משליכות על הסלבריטאים. וחלק מהמשבר של החברות החילוניות כיום כרוך בריקניות של המוסד הזוהר והנבוב הזה ובעלבון לרוח-האדם שיש בסגידה לאנשים בשר ודם. הטיפול הריאליסטי והדי אמין של סמית בעולמה של איימי – גם אם אינו מעורר תחושה של היכרות מעמיקה במיוחד עם העולם הזה – שופך מעט אור רציונלי מפוכח שאינו מצוי במדורי הרכילות ובתוכניות האירוח ותוכניות הבידור המדווחות על חיי היפים והמפורסמים. כשהמספרת, למשל, חולקת עם איימי את מחשבתה שאמה השאפתנית (של המספרת) ויתרה על הרבה בגלל שהייתה אמא חד הורית (אחרי הגירושין מאביה), לא מבינה איימי מה הבעיה: "טוב, אני חד-הורית, ואני מבטיחה לך שהתינוק שלי לא מונע ממני לעשות שום דבר". על כך מעירה המספרת: "העובדה שיש הבדל מעשי בין מצבה של אמי למצבה שלה כלל לא עלתה בדעתה של איימי, וזה היה אחד הלקחים הראשונים שלמדתי על תפיסתה את ההבדלים בין אנשים, שאף פעם לא היו מבניים או כלכליים, אלא תמיד נגעו במהותם לאישיות". הנטייה של המצליחנים להניח שהכל תלוי ברצון – בעוד הרבה תלוי בכישרונות מולדים ובמזל, שלא לדבר על נקודות פתיחה מוצלחות (משפחה אמידה או אמידה יחסית וכו') – נובעת מהרצון להאמין שהצלחתם נובעת ממדרגה מוסרית מסוימת.

ומלבד זאת, כלומר מלבד חשיבות התמות הגדולות, ואולי לא פחות חשוב מהן: משפטיה של סמית מלאי חיות. הם מכילים תובנות מעניינות, דיוק פסיכולוגי, ניסוחים שנונים ופיתולים ויטליים, עדכניות בתפיסת רוח התקופה שלנו בלוויית יכולת למסירת רוחן של שנות השמונים והתשעים.

סמית היא סופרת אינטלקטואלית. כלומר סופרת שעוסקת בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות עכשוויות. ולמרבה המזל היא אינה מועדת בכתיבתה של ספרות משעממת, צפויה וצדקנית.  ואם היא מועדת, אז בחן, ומיד היא שבה לצעדי הריקוד הספרותי.