מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בקיצורים ושינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

האם אירועי השבועות האחרונים (ובכלל, אירועי השנים האחרונות) מבטאים תהליך חשוב של חיטוי והיטהרות ביחסי גברים ונשים, תהליך של "ניקוי אורוות", שאחריו עתידים היחסים האלה לעלות ולפרוח? האם לאחר שימוגרו ההטרדות המיניות, וקל וחומר התקיפות המיניות (וחשוב להבחין בין רמות שונות של פגיעה מינית; אין דין אונס כדין שריקה אחרי בחורה ברחוב, אם כי שניהם התנהגויות פסולות), תיפתח הדרך ליחסים שוויוניים והרמוניים בין המינים? או שמא תהום כרויה בין המינים, וגם לכשימוגרו תופעות בזויות של כפייה, ניצול והטרדה (על חומרתם השונה), היחסים בין המינים לא יהיו לעולם סוגים בשושנים?

ב"ערות", אחת ההצלחות המו"ליות הבולטות של השנה האחרונה, נרמזת האפשרות הראשונה, האופטימית.

"ערות" – עשרים ושלושה המונולוגים הנשיים הכנים שנושאם מיניות, שאותם הקציעה ולמעשה כתבה במקצוענות תמר מור סלע ("ידיעות ספרים", 293 עמ') – מלוּוה בארומה עזה של מה שניתן לכנות "שיח השחרור", כלומר בארומה אידיאולוגית פמיניסטית. אני משתמש במילה "ארומה" (כלומר דבר מה אוורירי ונלווה) כי הספר בהחלט לא מגמתי או צדקני, הוא ישיר וענייני (מלבד זה שהוא גם בעל חשיבות מסוימת). אבל יש אכן איזו לוויית-מסר פמיניסטית לקובץ. ההתעוררות אליה מכוונת כותרת הקובץ (הכותרת נשענת כמובן גם על שימוש אירוני ב"ערה?" הרווח בישראלית המדוברת; אגע בזה בהמשך) היא גם תודעתית-פוליטית: קריאה לפיתוחה של מודעות לזכויותייךְ ליהנות ממין וגם לזכויותייךְ להימנע ממנו כשאת אינך חפצה בו (לדעתי, אגב, חלק מההסבר להתקבלות המרשימה שלו, נובע מכך שהספר נתפס כ"חשוב". ודוק: לא המין כשלעצמו, אלא שחרור המיניות הנשית המדוכאת. בישראל בעידן הפוריטני הנוכחי, כך נדמה לי, הלגיטימציה לעסוק במין צריכה לעבור דרך תימת הקורבנוּת).

אבל הכותרת "ערות" אינה מרמזת רק לקריאה להתעוררותה של תודעה פוליטית-פמיניסטית, הכותרת שולחת את קוראי הקובץ לעוד משמעות שקיימת בה. זאת משום שחלק לא מבוטל מהנשים שמרואיינות בקובץ קשורות לאידיאולוגיה "ניו אייג'ית" כזו או אחרת. ה"ערות" מהכותרת, לפיכך, מרמז גם על התעוררות רוחנית. כעת, אם יש תו משותף לאידיאולוגיות ה"ניו אייג'" השונות הרי שהוא חוסר היכולת שלהן לקבל את זה שהקיום הוא טראגי (בחלקו, לכל הפחות) ולא פתיר. בהתאם לכך, חלק נכבד מהמרואיינות (אם כי לא כולן), מתארות תהליך של התקדמות חיובית בתפיסת המיניות שלהן, העמקה והבנה גדלות והולכות עם ההתבגרות, פיוס עם הגוף שבא עם התבונה והגיל וכו'.

לפמיניזם ולניו-אייג' יש מן המשותף בהקשר הזה. והמשותף הוא האופטימיזם. לו רק יוסרו המכשולים החברתיים והתרבותיים, גורס הפמיניזם, לו רק נתעורר לתודעה גבוהה ומלאה יותר, גורסות תיאוריות ניו אייג'יות, הרי שהחיים יהיו נפלאים. המעוות יוכל לתקון.

אבל את החיים לא תמיד אפשר לתקן. כך, ובמיוחד כך, בנושא המין: שיא העונג שהנו גם שיא הכאב. ההנחה האופטימיסטית היא שהמין הוא נהדר ורק סידורים חברתיים קלוקלים או מגבלות אישיות הפיכות הפכו אותו לכאוב. אבל כדאי להזכיר שהמין מעצם טיבו ספוג באמביוולנטיות מכל מיני סוגים. ולמה? כי אתה חשוף בו, כי אתה תלוי בו באחר, כי אתה מתחרה בבני מינך על תשומת לבו של המין השני, כי אתה לא מספיק יפה (סימפטומטי שהתחרות התוך-מינית ונושא מידת האטרקטיביות המינית כמעט לא נוכחים ב"ערות"!), כי אתה מזדקן, כי אתה (בהיותך לפות תשוקה) פתאום לא בן חורין על חייך, כי אתה בעל צרכים סותרים, כי גברים ונשים הם בעלי צרכים סותרים, כי המין חשוב כל כך לערך העצמי השברירי שלך (חלק מההנאה המינית היא הנאה נרקיסיסטית בטיבה, הנאה מעצם הבחירה בך; וגם הנושא הזה לא נדון כמעט כלל ב"ערות"). המין הוא נושא טעון ולעתים כאוב לא רק בגלל "הפטריארכיה" או היעדר "מדרגה רוחנית" גבוהה, הוא טעון וכאוב כי כזה הוא.

——-

גישה טראגית ליחסים בין המינים מצויה בשני ספרי פרוזה שכתבו בשנים האחרונות שתי נשים ישראליות ושמתמקדים במיניות הנשית וביחסים בין המינים מנקודת ראות נשית.

"פתח גדול מלמטה" ("בבל" 224 עמ') של הפסיכולוגית והסופרת אסתר פלד עוסק ביחסיה של אישה לא צעירה עם מאהביה. היחסים כאובים, מתסכלים, אבסורדיים לעתים. הספר כתוב בטון של ייאוש עליז מלהג שנראה לי מעט מאולץ, בקורט קסטל-בלומיות שאינו אהוד עלי גם במקור, אבל לאסתר פלד יש מבט מטפיזי על היחסים בין המינים שנעדר מ"ערות" (כמו גם שכלולים בספרה כמה נתחי חיים מדממים). המספרת של פלד היא בעלת יכולת פילוסופית עקרונית, היא מבקשת להתבונן ביחסים בין המינים, היחסים המתסכלים בין המינים, במבט "מבחוץ", מבט שיאפשר גם הבנה מלאה שלהם וגם את היכולת להתנתק, את היכולת להתנזר. יש כאן נימה בודהיסטית (הבודהיזם האותנטי, שהנו פסימיסטי, כמדומה, לא זה הניו אייג'י האופנתי, המעורב בליברליזם מערבי אופטימיסטי): המין הוא המשדל הגדול לַקיום, לַקיום מסב הסבל, ולכן התנתקות מהמין היא שחרור מהקיום, ולפיכך שחרור מסבל. ההכרה אצל פלד היא טראגית: "אהבה וזוגיות זה לא כל כך פשוט, זה מעבר ליכולת של המין האנושי".

"ספר הגברים" ("כתר", 208 עמ') של ננו שבתאי בנוי על תיאור שיטתי של יחסיה של המספרת עם הגברים בחייה וגם הוא מבטא ייאוש מהיחסים בין המינים. הכישרון הספרותי של שבתאי מובהק. הספר כתוב בסגנון מובחן (חלקו, למשל, מחורז) והנימה הסאטירית הכאובה שבו טבעית, חומצתית ומשכנעת. אם כי הוויתור על עלילה אחת לטובת "תיאורי מקרה" (של גבר אחר גבר) הופך את הספר בשלב מסוים למעט מונוטוני.

ויש בספר הזה בהחלט גם שנאת גברים. שנאת גברים שמעניקה לו אופי וכוח, שנאת גברים שמזכירה מעט את זו של אלפרידה ילינק.

——-

שנאת הגברים שיש בספר של שבתאי היא חלק מרוח התקופה. אני חושב שאנחנו נמצאים ברגע של שפל ביחסים בין המינים, רגע של חשדנות הדדית, בדלנות ולעומתיות. כך, למשל, בין העמדות הרבות המוצדקות הנשמעות נגד כפייה וניצול והטרדה מיניים (ושוב אדגיש את חשיבות העמידה על ההבדלים בין רמות שונות של עוולות) נשמעות גם עמדות שמבטאות לכל הפחות אי מתן לגיטימיות למיניות גברית (שאינה פוגענית) ולעתים פשוט שנאת גברים.

סדרת הספרים של אלנה פרנטה, למשל, שחבה את הצלחתה, קודם כל, לכישרון הגדול של הסופרת, קולעת גם לרוח הזמן בהעמדתה במרכזה חברות בין-נשית, sisterhood, תוך פרישת שלל התעללויות והתעמרויות והתאנויות של גברים לנשים, כאלה שנעות מהכאה ואונס עד אטימות וגסות במיטה. הן אלנה והן לִילה, צמד החברות, מביעות ביצירה את הסתייגותן מהחדירה הגברית כשלעצמה, ולילה (בכרך השלישי) אף טוענת שאינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה.

כך שבספריה של פרנטה – כמו בזה של שבתאי – יש אבק (ולפעמים יותר מאבק) של שנאת גברים. ואפילו בספר בעל הגישה הפילוסופית-טראגית שהוזכר של אסתר פלד מתבטאת הלעומתיות והבדלנות של רוח התקופה כאשר המספרת מתרצת את אי רצונה למצוץ בכך שנשים נדיבות מינית מבוזות בתרבות כ"נותנות". לגיטימי לא לאהוב לרדת, כן? אבל לא צריך לגרור איתךְ לשם כך את התיאוריות המגדריות הלוחמניות.

אבל "ספר הגברים" (וקל וחומר פרנטה) מספק הזדמנות להזכיר את ההבדל שיש, או רצוי שיישמר, בין יצירה ספרותית לאמירה חוץ ספרותית. הפתיחה הארסית של שבתאי, משיאי הספר שלה, קרויה "גברים כבני אדם" והיא ספוגה באירוניה. האפקט הקומי של הפתיחה נשען על כך שהמספרת רוצה לומר בעצם שגברים אינם בני אדם, אלא כלבים, אבל היא יודעת שזה לא לגיטימי ולכן היא מדגישה את מה שהוא מובן מאליו: "גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים" וכו'. הכתיבה הסאטירית בשני עמודי הפתיחה הללו מזהירה. כעת, ברור שבאקלים הנוכחי לא יכול היה להיכתב טקסט סימטרי לזה של שבתאי של גבר שכותב על נשים. אני חושב שזו טעות ולא רק משום שאם לננו שבתאי מותר מדוע לא יהיה מותר לגבר וכו' – אלא זו טעות עקרונית. רגשות זעם של גברים על נשים ושל נשים על גברים הם טבעיים ומובנים לאור התלות בין המינים ולאור השוני ביניהם, וטוב שבכתיבה ספרותית (להבדיל ממאמר פובליציסטי ש"ישכנע" שגברים או נשים הם כלבים או כלבות), שמראש יש בה דבר מה סובייקטיבי (וכך גם הקורא תופס אותה), והיא נאמנה גם לערכים אסתטיים ולא רק ל"אמת", ישנה אפשרות לניקוז של הרגשות האלה. מה גם שרגשות עזים כאלה יכולים להוליד כתיבה ברמה ספרותית גבוהה, בניגוד לרגשות "מאוזנים" ו"שקולים" ו"נאורים" יותר (אם כי, אעיר, שחלק מההערצה שלי ל"מחברת הזהב" של דוריס לסינג, אחת מהסיבות לכך שזו אחת מקומץ יצירות מופת של המחצית השנייה של המאה העשרים, נובע מהחתירה המרשימה שלה לאובייקטיביות בנושא טעון כל כך כמו היחסים בין המינים).

——

מקור ההשראה הישיר לכותרת של הקובץ "ערות" הוא השימוש בישראלית המדוברת ב"ערה?". ישנו כאן שימוש אירוני במטבע הלשון הזה. אבל מדוע בעצם "ערה?" הפך למטבע לשון ולא "ער?", מדוע, כפי שמשתמע ממטבע הלשון הזה, הגבר הוא המשדל והמחזר למפגש מיני ולא האישה? חלק מהשיח הפמיניסטי האופטימיסטי, שגם בא לידי ביטוי בקובץ "ערות", רואה בכך עניין תרבותי. כשסוף סוף תשוחרר המיניות הנשית עתידים גברברי ישראל לקבל מיליוני ווטסאפים בשעות לילה מכושפות מנשים מבושמות קלות או כלוט ובהן המילה "ער?".

האמנם?

באחד המונולוגים בקובץ "ערות" מעירה כבדרך אגב אחת המשתתפות "זאת לא בעיה לאישה למצוא עם מי לשכב". ההערה האגבית הזו קשורה להבדל אדיר בין המינים ש"ערות" לא נותן עליו את הדעת (ואולי גם נשים רבות בכלל). הגבר הוא זה שצריך לצאת ולחפש את המין, לגבר המין הוא כן "בעיה" (כדאי להזכיר כאן את משפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של ג"מ קוטזי: "לגבי גבר בגילו, בן חמישים ושתיים, גרוש, הוא פתר את בעיית המין לא רע, לדעתו"), לגבר שצריך לצאת ולחפש את המין ש"נמצא" אצל האישה. ומשום כך: הגבר, בדרך כלל, הוא זה שמסמס "ערה?" בתקווה למין לא מחייב בשעת לילה מאוחרת ולא האישה. לגבר גם קל יותר להפריד בין מיניות פר-סה למיניות בתוך קשר או כזו המלווה ברגש, קל יותר מאשר לנשים. כמה מהנשים ב"ערות" מקוננות על הקושי שלהן לערוך הפרדה כזו וחלקן מייחסות גם אותו ל"תרבות". אבל ספק גדול בעיניי אם זה עניין "תרבותי" גרידא. הטענה של הפסיכולוגים האבולוציוניים בסוגיות האלה משכנעת מאד. המשמעות הדרמטית השונה של כניסה להיריון עבור הגבר ועבור האישה חרצה אבולוציונית הבדל בין המינים ביחסם למין. חרצה שהגבר יהיה המשדל והציבה את האישה בעמדה זהירה ומסויגת, בעמדה של מישהי שזקוקה לערבונות. שינויים תרבותיים אולי יכולים לשנות (במספר קצר של דורות) במשהו את הגישות האלה אבל לא יכולים לשנותן בשורשן.

נדמה שאת הסכסוך בין גברים לנשים (ושוב: איני מדבר על תקיפות, ניצול או הטרדות) לא קל לפתור, אלא צריך ללמוד לנהל אותו.