מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פראנזן כותב את המסות שלו באי-חומרה. יש בו צד שרוצה להיאהב על ידי הקורא, צד מתחנחן. כבר בהקדמה, לשם הדוגמה, הוא מספר איך כעס על העיתונאים שראיינו אותו ביחס למסה שפרסם ב-1996 וחשב שהם לא הבינו אותה כלל, וכמה הדבר מעיד על שטחיות התקשורת, והנה, כשבא לכנס אותה לקובץ שלפנינו, גילה שהם צדקו ("הצלחתי לשכוח שהייתי אדם כועס מאד"). אבל התוצאה היא מוצלחת למרות זאת, משום שההתחנחנות המסוימת שקיימת במסות הללו היא חלק מתו אופי ייחודי של פראנזן: מישהו זועם שחושש מעט מהזעם שלו עצמו, מישהו אליטיסט שמפקפק מעט בצדקת האליטיזם שלו, מישהו שבז לתרבות זמנו אבל רוצה את אהבתם של בני זמנו. מלבד התרומה של ההתחנחנות ליצירת דמות אינדיבידואלית של מספר (גם במסות יש דמות מספר), הרי שגם לגופו של עניין היא משרתת את ההתחבטות המרכזית המעניינת ששוזרת את המסות האלה: מה מקומו של הסופר הרציני בתרבות העכשווית? איזו עמדה (נישאה? בזה לעצמה? מתנחמדת?) בדיוק עליו לאייש?

זה קובץ מסות חשוב. את עיקר חשיבותו אפשר לדעתי לזקק לנוסחה הבאה: 1. פראנזן חש שהסופר הרציני הוא יצור ארכאי ולא רלוונטי בתרבות העכשווית + 2. פראנזן חש שהתרבות העכשווית טיפשית ומטפשת, הטכנולוגיות שעליהן גאוותה פוגעות ביכולתנו להיות אינדיווידואלים, רציניים, ביכולתנו לשמור על מרחק נכון בינינו לבין האחרים = 3. הסופר העכשווי, הזר לתרבות העכשווית – דווקא הוא – הוא מבקר התרבות האידיאלי.  כך, במהלך מבריק, מוחזר הסופר הרציני אל לב העניינים.

הנוסחה הזו שהצעתי ניצבת, כמובן, ברקען של המסות שעוסקות ישירות במעמד הסופר. היא נוכחת, למשל, במסה המצוינת "לקטנים", שבו מהרהר פראנזן, בעקבות הגילוי שטלפון החוגה שבשימושו היומיומי הפך כבר מזמן למוצג מוזיאוני, ב"מיושנותה" של הספרות. היא נוכחת, הנוסחה, במסה "פגישה בסנט לואיס", בה מתאר פראנזן את תחושת הזיוף העמוקה שליוותה אותו בצילומים לתכניתה של אופרה ווינפרי. התקרית עם אופרה – שבחרה בו ל"מועדון הספר" שלה ואז איימה לבטל את ההזמנה בעקבות ביטויי מורת רוח של פראנזן מהבחירה – אינה פרט רכילותי עסיסי. זו תקרית בעלת חשיבות עצומה: היא מבטאת התנגשות בין שני עולמות ערכים, זה הספרותי וזה הטלוויזיוני. ואין זה מקרה שדווקא פראנזן, שעסק במסותיו לאורך שנות התשעים במתח הזה בדיוק, נקלע לעין הסערה. התקרית הזו היא הכרזת עצמאות של הספרות מעריצות הטלוויזיה. והנוסחה שהצעתי ניצבת כמובן גם בלב המסה המפורסמת ביותר בקובץ, "למה לטרוח?", מסה מ-1996 בה פראנזן מבטא את ספקותיו באשר לתפקיד ולמקום של הספרות בעולם העכשווי ומוצא את הפתרון לספקות בגישה פסיכולוגית מעניינת: הקריאה היא דרך להתנתקות מהמחוּברוּת הכללית, דרך להיות לבד.

אבל לטעמי גם כשפראנזן עוסק בנושאים שאינם ספרותיים הוא כותב מנקודת מבטו של סופר, כלומר מהשקפת העולם שמבטאת הספרות, שהיא, אולי, הגילוי המרכזי של הקובץ הזה (כלומר שספרות אינה רק ספרים כאלה ואחרים, אלא מבטאת מעצם טיבה השקפת עולם כוללת). כשהוא כותב על מחלת האלצהיימר של אביו הוא מנסה לחדור אל העולם הפנימי האטום של אביו בשנותיו האחרונות, כי הספרות, בניגוד לגישה מדעית רדוקציונית, אינה יכולה להסתפק בתיאור השינויים הפיזיים שמתחוללים במוחו של החולה, היא רוצה להביא את החוויה מבפנים. וכשפראנזן כותב על היסטריית ה"פרטיות" שבה נגועה החברה האמריקאית ומדבר על כך שפרשת קלינטון-לוינסקי היא לא חדירה לפרטיות של גיבוריה, אלא דוגמה להפרת הפרטיות של האזרחים, שלא מעוניינים לשמוע בפירוט כזה על מנהגי המיטה של מנהיגיהם או אף עמיתיהם לאזרחות, מתבטאת גם כן התפיסה של הספרות כמדיום שיש בו דבר מה מאופק מטיבו. וכשהוא כותב על סיגריות, כלומר נגד ההתקפה על יצרניותיהן, ומבטא את עמדתו שהאמריקאים הפכו להיות ילדים שלא מרגישים שעליהם להיות אחראיים לעצמם, מהדהדת גם כאן התפיסה שלו שהספרות מעודדת אינדיווידואליות ועצמאות ורצינות בוגרת של הכותבים/קוראים וזו נמוגה בתרבות הכללית. אפילו במסה על בתי הכלא באמריקה מעיר פראנזן שבבתי כלא מסוימים יש את התנאים האידיאליים לקרוא ולכתוב.

חלק מהמסות מעט מייגע. כך היא המסה על הדואר האמריקאי וקשייו, שסובלת מריבוי פרטים מחד גיסא ומהיעדר תזה ברורה מאידך גיסא. אבל ככלל זה, כאמור, קובץ חשוב.

ליתר דיוק, הוא היה יכול להיות חשוב לקורא העברי לו הוא היה מתורגם כהלכה. התרגום בעייתי ומרושל מאד. עיתון בשם "Socialist Worker" מתורגם כ"הסוציאליסט וורקר" (עמ' 212 – או שכותבים "העובד הסוציאליסטי" או שמתעתקים לעברית את המקור). "מין ברשת ושיחות טלפון ארוטיות הם דרכים שכיחות הרבה יותר להימנע מחילופים של נוזלי גוף מסגידות לברכיים או לכפות הרגליים" (עמ' 191 – צריך לכתוב "מאשר סגידות וכו'"). "מפקד הכלא שלנו לדוגמה הוא שחור" (עמ' 178) צריך לתרגם "לדוגמה, מפקד הכלא שלנו הוא שחור", בייחוד שבעמוד הקודם מדובר על הכלא שבו עוסקים כ"כלא לדוגמה". "נשמע שמוזיקת הרקע היא יצירה של מנטובאני" (עמ' 176) צריך לתרגם, לפי המקור, כ"מוזיקת הרקע נשמעת כמו מנטובאני". פיט מילר, המופיע בעמוד 209, הוא לא המו"ל של פראנזן, כפי שניתן להבין מהתרגום הנוכחי (ובעצם לא להבין, כי הקטע נותר לא ברור אם מניחים שכך הוא), אלא אחד היחצ"נים של המו"ל. "תלות שיתופית", מונח שמופיע כמה פעמים בטקסט, הוא מונח מתחום ההתמכרויות שיש לבאר אותו. ויש עוד הרבה דוגמאות.

במהדורה הבאה, לאחר שיתוקן התרגום הזה, אני מקווה, תצורף גם המסה החשובה "Mr. Difficult" שצורפה לקובץ הזה במהדורת הכריכה הרכה שלו באנגלית ונעדרת לדאבון הלב כאן.