מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בכמה השינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות"

העונג הבידורי כאן עצום. אתה נכנס לספר ושלום שלום לעולם. כשאתה יוצא, אתה ממצמץ בעיניך, מסונוור. אבל איך היא עושה את זה? ישנו, כמובן, המתח. רוג'ר אקרויד הוא תעשיין כפרי עשיר, שנרצח ערב אחד בבית המידות שלו בכפר בצורה פיקנטית. לרבים היה מניע לרוצחו. לבנו החורג, שעתיד לרשת את הונו העצום אך כעת הוא חסר פרוטה. כך גם כמה קרובים אחרים. ואולי היה זה מישהו שסחט את אהובתו המנוחה של רוג'ר, אשר דבר הסחיטה הזה נגלה לו ערב מותו? המצב קלאסי לספר מתח. וכריסטי שוחה בו כדג במים, כמובן. כאחד הדגים הגדולים שהמציאו את המים, בעצם. והפיתרון לחידה, אוהו, זה הרי אחד מרגעי ההברקה הגדולים ביותר של הז'אנר (אולי גם של הספרות בכלל! בגלל אלמנט אחד שאי אפשר לחשפו). והכל נכון בדרך: ההטעיות באשר לזהות הרוצח וכו'. וזהו גם השימוש המודע-לעצמו בסייד-קיק, ד"ר שפארד, הרופא טוב הלב ולא קהה המחשבה. שפארד הוא המספר של הסיפור והוא כמובן מודע לתקדימים: "אם אני גילמתי את ווטסון, פוארו היה שרלוק". קונן דויל וכריסטי יצרו את המבנה הזוגי הזה של ז'אנר הבלש קודם כל, אני מניח, על מנת להבליט את איכויותיו המבריקות של הבלש שלהם, שמתנשא מעל דמויות נבונות אך בעלות אינטליגנציה לא חריגה הניצבות לידו.

אבל בצד זה יש כאן עוד, והעוד הזה תורם גם הוא לעונג הבידורי המוזכר. קודם כל ישנו ההומור העוקצני. לד"ר שפארד, למשל, ישנה אחות, רווקה בגיל מתקדם כמותו, שהיא "בלשית" כפרית. "קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו". הדמות הזו, והיחסים בינה לבין אחיה חמור הסבר שמפחד ונרתע מאחותו, משעשעים. משעשעת, כמובן, גם דמותו של הרקול פוארו, הבלש דובר הצרפתית הזר בכפר האנגלי, הזחוח בצורה משעשעת וגם מוצדקת. כריסטי נהנית לנפץ את השלווה הכפרית האנגלית ולהכניס לתוכה, ולתוך מנהגיה ודמויותיה הפרובינציאליים, רצח עסיסי ובלש גנדרני. ויש כאן קצת פסיכולוגיה. הנה דוגמה אולי מיזוגינית, אולי מוצדקת: "האִם טרפה את נפשה בכפה? והרי אם כך היה, אין ספק שהייתה מותירה אחריה פתק המעיד על כוונותיה. נשים, על פי ניסיוני, אם הן מחליטות להתאבד, מעוניינות בדרך כלל להבהיר את הלך הרוח שהוביל למעשה הגורלי. הן מתאוות לאור הזרקורים" (דבר המספר, ד"ר שפרד; יש בספר עוד כמה הבחנות מעניינות על גברים ונשים). ויש מודעות, ברומן הזה מ-1926, לתיאוריה הפסיכואנליטית העולה ממרכז היבשת: "המסכנה חוטפת הדחקה – או אולי תסביך? – תמיד אני מתבלבלת" (דבר אחת החשודות). מפקח המשטרה, הזחוח גם הוא, כמו פוארו, אך במקרה שלו ללא הצדקה, מקניט את הבלש: "נדבקת במחלת הפסיכואנליזה?". אבל, ככלל, הפסיכולוגיה כאן בסיסית. פוארו, יותר משהוא פסיכולוג, הוא איש מדע, איש הפרטים הקטנים, איש "התאים האפורים" (כפי שהוא חוזר ומתנסח וייתכן שכריסטי היא זו שהכניסה את הביטוי לתרבות הפופולרית; שווה לבדוק). "צריך תמיד לפעול באופן שיטתי", מכריז פוארו, "איש-איש ותחום הידע שלו". הבילוש הוא "תחום ידע". חשוב בהרבה מהפסיכולוגיה בתרומה להנאה מהרומן הוא החסכוניות של הרומן, כלומר השימוש שלו בכל חלקי העלילה, ללא עודפים וללא שומנים. בקיצור וכאמור ברומן הזה עונג עצום אצור.

אבל דבר מה אחד הרומן ודאי אינו. הוא אינו "עמוק". במטפורה של העומק משתמשים כדי להצביע על היררכיה. "העמוק" גבוה יותר, אם אפשר להתנסח כך (באופן מעט פרדוקסלי), מהרדוד. אבל אני לא רוצה להיכנס כעת לביצה הטובענית (הא הא!) של שאלת הערכים, של שאלת ההיררכיה. כי "עמוק" לא מעיד בהכרח על זו האחרונה. המים העמוקים שוכנים מתחת למים הרדודים ורק ברגעי סערה, של עליונים מטה ותחתונים מעלה, הם נגלים. הם לא "טובים" או "רעים" יותר מהרדודים. הם פשוט למטה. כך גם בבני האדם. ישנם רגעי סערות נפש, רגעי בכי, שבהם רגשות שלא חשדנו בקיומם, שלא חשדנו בעוצמתם, פורצים מאיתנו החוצה. העומק נחשף. כריסטי, ברומן הזה מתחילת קריירת הכתיבה המפוארת שלה, ברומן הזה שהקנה לה פרסום גדול, ברומן הזה המתורגם היטב לעברית עכשווית, מהנה בצורה בלתי רגילה אך אינה עמוקה.