מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בבסיסו, הרומן הזה הוא מלודרמה. משפחת להבי, משפחתו של יונתן, גיבור הרומן, איבדה את אחד מבניה, אחיו של יונתן,  עידו, בגיל ארבע עשרה, כאשר עידו נפטר ממחלת הסרטן. אח שני, מיכה, סובל ממחלת נפש שמתבטאת בהתקפים מאניים. הסיכוי שיינשא במצבו זה קלוש. האב, עמנואל, הוא למדן תורני שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ועובד כאופטיקאי. הוא גם הלום קרב ממלחמת שלום הגליל ועידו, הבן שמת לבסוף, קרוי על שם חברו הטוב שנפל בקרב סולטאן יעקוב. המוקד של הרומן הוא ניסיונו של יונתן לכונן לו זוגיות עצמאית ונבדלת עם אליסה אשתו, נבדלת ממשפחתו ו"תיקיה" הכבדים. יונתן ואליסה מצפים לבנם בכורם, אחרי שהיריון קודם הסתיים בהפלה.

זו מלודרמה, אם כן. הרגש שגועש בקורא לנוכח אסונות וסבל כזה הוא אוטומטי כמעט. ואף על פי שכמאמר העם צרות באות בצרורות, וכמאמר מאיר אריאל מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, אף על פי שלדאבון הלב דברים כאלה קורים במציאות, הרי שבספרות אני נרתע ממלודרמות.

אבל כאן לא נרתעתי. חלק נכבד מהזמן לא. ובזמן הקריאה ניסיתי להבין מדוע. בזמן הקריאה המעורבת רגשית, הסקרנית, המבקשת לה עוד. אין זאת אלא שניר מכפר על המלודרמה הבסיסית של ספרו בשלל סגולות אחרות. מה הן?

ראשית, בולט אפיון הדמויות הייחודיות, כולל אפיון הספציפיוּת של תגובותיהן לאסון. הרומן לא מסתפק בספיקת כפיים לנוכח הסבל, אלא מפשיל שרוולים ומראה מה אסונות כאלה עושים בפועל למשפחה, ולכל אחד מבניה באופן ייחודי. ניר מעלה כאן שורה של דמויות חיות ומקוריות, החל מהאם, מעצבת פנים מוכשרת, שהופכת להיות, לאחר מות עידו, מעין רבנית מעניקת-ישועות לנזקקים, חולים וקשויי-זיווג. האֵם הזו היא מעריצת למדנים והיא מעבירה את תשומת לבה למי מבני משפחתה שעתידו התורני נראה המבטיח ביותר: מעמנואל בעלה ליונתן בנה ואחריו לעידו וחזור חלילה. עבור באליסה, שבאה מבית בורגני ומהוגן אך נמשכת אל הצד הלא סדור של החיים, ולכן נמשכת ליונתן, אך בו זמנית נרתעת ממנו, ולכן נרתעת ממשפחתו. ולא כלה ביונתן עצמו, העילוי המבטיח שעזב את הישיבה כי הלימוד השכלתני לא סיפק את צרכיו הרוחניים במלואם ובגלל שמות עידו סדק אותו. אותו יונתן משתתף בקבוצת יוגה לגברים דתיים, אך מסתייג מתחושת המיוחדות המעט ראוותנית שמתלווה להשתתפות בקבוצה: "הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה". הרתיעה של יונתן מלהשתתף גם בקבוצה אוונגרדיסטית ייחודית, ממחישה, בזעיר אנפין, את האינדיבידואליות של גיבורי הרומן הזה. ובמילה נרדפת לאינדיבידואליות: את החיים שמפעמים בדמויות (כי כולנו, בחיים, ובעל כורחנו לעתים, אינדיבידואליסטים, בתפסנו מקום מסוים בחלל ובזמן שמתנגש עם גופים אחרים ומקומם הייחודי; הערת הכותב לעצמו: יש לחדד ולהבהיר את הטענה הזו).

מלבד חיוניות הדמויות ומקוריותן, יש לניר חוש דרמטי מפותח. כך, למשל, המתח בין הציר אליסה-יונתן לציר יונתן-בני משפחתו נבנה ומסלים בהתמדה לקראת פיצוץ שממתין כראוי בסוף הספר. את הסיבה לכך שעמנואל וענת, הוריו של יונתן, עזבו את ההתנחלות לטובת ירושלים, אחרי מות בנם עידו, בגלל, כך נרמז, עלבון שספגו מאנשי ההתנחלות, דוחה ניר בשום שכל לשלב מתקדם ברומן, אך רומז לה, כאמור, לכל אורכו. וגם זו דוגמה בזעיר אנפין ליכולת כללית ליצירת מתח.

ברמת המשפט שפתו של ניר גמישה ועשירה. המובאות מהמקורות הולמות את תודעתן של הדמויות שזה עולם האסוציאציות שלהן. לניר יש גם חוש טוב להוספת הפרט הלא הכרחי, שבכתיבה ריאליסטית מוצלחת הוא זה שמסייע מאד ביצירת אמינות. כי מדוע הוסיף אותו הסופר אם הוא לא הכרחי לעלילה? אין זאת אלא שכך היו הדברים "באמת" ואותו פרט היה נוכח בהם ולכן יש לתארו.

בכל תמונת עולם משיחית או הרמונית הנוירוטים הם גורם מפריע, רסיס בישבן. הנוירוטי הוא מי שלא מרוצה. ואיך אפשר להיות לא מרוצה כשמוצעת לך דרך החיים המושלמת? כך הוא, למשל, הנוירוטי ברנארד מארקס, ב"עולם חדש מופלא" של האקסלי. כך הוא גם, במובן מעט שונה, באביט של סינקלייר לואיס ביצירה הנושאת את שמו, היצירה בה חבט הסופר בשאננות ובמרוצות-העצמית של דרך החיים האמריקאית בתחילת המאה העשרים. הנוירוטי הוא גם מי שחיי הרגש שלו מועצמים, ורגש הוא דבר מה שקשה למשטר. לנוירוזה, בקיצור, יש מטפיזיקה משלה והמטפיזיקה הזו דוחה, בראש ובראשונה, את הפרויקטים הגדולים של תיקון העולם, בשמו של הכאב הפרטי והלא פוטוגני פעמים רבות. הציונות הדתית, בחלקה, נעה כיום בין תפיסה "באביטית" של מרוצות-עצמית בורגנית וכמו אמריקאית, לבין תפיסה כוללת ומשיחית של המציאות, ולכן הספר של ניר הוא ספר חשוב במידה מסוימת. הנפש, הנפש הפרטית, קיימת. ההוכחה? היא נרגשת, היא כואבת, משמע –