מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בסיפור הראשון מופיעה דמותו של הסופר היהודי שנרצח בשואה, ברונו שולץ, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בסיפור השני מופיעה דמות של יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור שלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. בסיפור רביעי נער יהודי-גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך על מנת לספר לו על חשיבותה של ישראל. ואילו בסיפור חמישי סופר יהודי אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שואה שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה לחידה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה סאטירית ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, "אסרה", והקובץ הזה מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר, יליד 1960, שגדל בגרמניה (הוא בן למשפחה יהודית שמוצאה רוסי), הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. היהודים אצלו, בהיותם בעבר קורבנות, לא חדלים בכך מלהיות בני אדם, כולל חולשותיהם של בני אדם. וטוב שמזכירים לנו את זה כפעם בפעם.

הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו מרעננת. אבל הקובץ הינו קובץ טוב לא רק משום כך. הסיפורים יוצרים רושם של אורגניזמים, של דבר מה חי ולכן גם שיכול להפתיע בתפניותיו, ומאידך גיסא הם בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור על ברונו שולץ, לדוגמה, כותב הסופר היהודי ב-1938 מכתב לתומס מאן, לספר לו שבעירו של שולץ, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של הסופר הגרמני הדגול, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראיים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב-1942). הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאל שולץ והמלך של הספרות הגרמנית מאן, בין הזעיר בורגני שחייו אינם סדירים שולץ לבין הבורגני המיושב בדעתו מאן, בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של תומס מאן, שכביכול בא לדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את מרופטותו הכללית ונטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו"). סיפורים אחרים מצטיינים בסיום שלהם. למשל, הסיפור על הדוד מישראל, מסתיים בפאנץ' ליין חזק ביותר (שלא אוכל להביאו כאן, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בראשית שנות הארבעים היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר. ואילו בסיום הסיפור על הפרופסור היהודי האנוכי  מתגלה שהוא איבד וזכה בבת באותו יום עצמו.

ההומור של בילר מלבב, לרוב הוא סאטירי (כלומר, בעל תכלית ביקורתית), ולעתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת מבטו של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לורשבסקי, הסופר, על שגזל ממנו את אהובתו, אִינה, מבקרת ספרות שהכירה לקהל הגרמני את ורשבסקי. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. ואילו זה הדיאלוג המבדר שמנהל הפרופסור היהודי בסיפור האחר עם נהג מונית ברלינאי, שנראה לו מוסלמי: "'מאיפה אתה?' שאל נהג המונית. 'אתה פרסי?'. […] הוא השתתק וחשב, אני הרי לא יכול להגיד לו שאנחנו יהודים, אחר כך הוא עוד יסיע אותי למקום ריק מאדם אפילו בשעות היום – אין בעיה למצוא מקום כזה בברלין – ויחתוך לי את הביצים היפות והמגולחות שלי. 'אני אמן', אמר. ואז שתק לרגע והוסיף: 'כן, ואני יהודי'. 'אני עדיין סטודנט', אמר ההוא. 'באוניברסיטה הטכנית או באוניברסיטת המבולדט?'. 'באוניברסיטת המלך סעוד בריאד. אני לומד דין אסלאמי'". ואילו בנו של אותו יהודי שהוזכר, שגזל כספי ניצולים, הוא עבריין בעצמו, אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון "הסנדק" על משפחת פשע יהודית בגרמניה (סרט שמבוסס על משפחתו שלו) בשם "האחים גֵדוּלדיג". דא עקא שמפיקים גרמניים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. הקולנוען בפוטנציה הנמרץ החליט "להעביר את התסריט לשכתוב לאי-אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?".

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז גיבורו שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). על פי שני הספרים שלו שקראתי הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות, אבל הוא מוצלח והוא פועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהם פעל רות.