דברים לא מעטים יש לומר בשבחו של "ווקמן". ישנה ברומן הצגה בעלת מלאות מרשימה של זירה חברתית מקורית: אתר נופש של מעינות חמים בצפון; הצגתה של הזירה החברתית מהמנכ"ל ועד למנקת הפחים. אפרופו מנקת הפחים, המנקה זיו בת העשרים (הרומן מתרחש, כמדומני, בתחילת שנות התשעים), שמחפשת את עצמה, כמו שאומרים, והרומן שאולי יתרקם בינה לבין ויצמן, האחראי בפועל באתר, הנשוי בן הארבעים, שעומדים בלב הרומן, מעניינים. בצד הזירה החברתית, יש רגישות רבה לטבע המקומי. ושתי הזירות, הטבעית והחברתית, מתוארות בעברית מנופּה ומרשימה. בנוסף, הרומן יוצר מתח כפול: גם שורה של גניבות מסתוריות וגם נוכחותו של דרוזי מסתורי ומאיים, שמספר ליהודים הגאים על קורות המעיינות אי אז בזמן שערבים היו אדוני המקום.
עם זאת, נותרתי אמביוולנטי כלפי הרומן. היו חסרים לי העמקה וחידוד בתיאור אישיותם של זיו ושל ויצמן ושל המפגש ביניהם. ואת מקום המיקוד והחידוד שהיו חסרים לי, הרגשתי שבאו לפצות הן הסיפור הבלשי המוזכר והן "שובו של המודחק" בדמותו של הדרוזי המאיים. אבל הפיזור הזה – והפנייה לסוגות בידוריות יותר (הבלש) או קלישאיות (הערבי עם הנרגילה שמחכה בסוף כל משפט בעברית) – פוגם ביכולתו של הרומן לדקור, להעמיק, לגעת.
בעיני: הישג נאה, אם כך, אבל יש עוד מה לעשות ביצירות הבאות. ויש למה לחכות.
מבקר חופשי 
תגובות
מעבר למה שכתבת, הרגשתי הייתה שחסר איזה פרק או שניים והסיפור פושט לא נגמר. לפעמים יש סוף המשאיר קצוות תוחים לקורא להשלים, אולם כאן, למרות שלכאורה יש סיום, אנו לא לגמרי יודעים מה קורה עם זיו. איזה שינוי חל בה. איזה תובנות היא הגיעה משהותה באתר, משהו בהתפחתו של הדמות חסר.