מבקר חופשי

"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן, בן המאתיים, הוא יצירת מופת. בתרגומה הטוב מאד של לי עברון, הוא ראה אור לאחרונה בהוצאות "סנדיק"-"א(ה)בות".

הרומן הוא הז'אנר של הפנימיות ואוסטן היא אמנית התמה הזו ויוצרת ממנה תלכיד אסתטי-מוסרי נדיר ביותר. בין היתר משום כך: אוסטן היא תחנה מרכזית בהתפתחות ז'אנר הרומן.

הרומן של אוסטן מושתת על היחסים המורכבים בין פנים וחוץ, בעיקר כפי שהם באים לידי ביטוי באהבה. הרומן גדוש בדמויות מתעתעות של אנשים שמעוררים אליהם אהבה ומשיכה אך חשיפת המסווה מעל פניהם במרוצת הרומן שוללת את זכאותם לה. ואילו הגיבורה, פאני, קרובת המשפחה הענייה של בני מנספילד העשירים, מציגה את התמה של הפנימיות מכיוון הפוך, בהתגלותה כראויה לאהבה למרות היותה ענייה ומופנמת. הצו התנ"כי האדיר שמתגלה במילים שאמר אלוהים לשמואל הנביא, "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאיסתיהו, כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב", שמואל שנשלח מאליאב המרשים לחפש את הנער הקטון והלא נספר, דוד, מקבל כאן מימוש מופלא. מוטיב הפנימיות מקבל כאן פיתוח נוסף כאשר מגלות חלק מהדמויות שאופיין הפנימי נסתר גם מעיניהן שלהן, והן למדות עליו במרוצת העלילה. הרומן הוא יצירת מופת גם כי כל התהליך הזה מעניין מאד, מותח מאד, מהנה מאד. אוסטן משתמשת בכלים בלשיים על מנת לספר סיפורי אהבה: מי יינשא בסוף למי, במקום מי הרוצח שעשה זאת. גם השימוש שלה בדיבור-משולב וירטואוזי. יש כאן גם את אחד מתיאורי העוני הגדולים ביותר המוכרים לי בספרות, דווקא משום שאינו עוני מוקצן. אוסטן מצליחה להמחיש איך עוני לא קיצוני פוגם בכל זאת בפיתוח היכולות האנושיות, למשל, באמצעות רעש וזוהמה.

אחרית הדבר שצירפו ההוצאות לרומן, מאת חוקרת אוסטן בשם ד"ר הלנה קלי, היא כמעט פרודיה על מצבם של לימודי הספרות כיום. במאמץ שטוף זיעה, בלוליינות מדרשית של דרשן כושל ומופרך, מדברת החוקרת הנכבדת על כך שהספר עוסק בעצם במאבק נגד העבדות באנגליה. זוטה של הרומן, שכמעט לא קיימת בו, הופכת לנושא המרכזי שלו, לדבריה, תוך כדי רמיסה פילית של החרסינה האוסטנית. אוסטנית היא יוצרת הומניסטית גדולה בפשט שלה, גם מבלי שנעמיס עליה באופן דרשני סוגיות "חמות" במדעי הרוח של היום.

על "אמה" של ג'יין אוסטן