אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.
מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…
הנה היא:
- לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".
כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.
אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".
- יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.
כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.
ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.
- עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.
- גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).
- יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).
- הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.
בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.
היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.
הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.
הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).
בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.
- אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).
יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.
מבקר חופשי 
תגובות
כתוב יפה. גם פה וגם על 'סמוך עלי'. ענייני ומעניין. לא מובנת הביקורת של קון, היא גם מלאה בצדקנות ובדמגוגיה. לא שיח מפרה במיוחד. חבל.
גם בעיניי זהו תפקידה של הספרות, תודה שניסחת אותה כל כך מושלם.
טקסט יפה, וחף מעוינות אישית או קנטרנות – ראוי להערכה בימינו.
על אף שכנראה לא חכם במיוחד מצדי להיכנס לויכוח הזה, אנסה לומר כמה דברים. שכנעת אותי לגמרי בניתוח הספר שלך ברשימה הקודמת. אבל דווקא בהינתן הניתוח הזה, אני חושב שברשימה הנוכחית לא קלעת.
קון, להבנתי, מנסה להילחם על מקומה של הספרות הלטינית בארץ וחש שההגמוניה (שאתה מייצג אותה) דוחה אותה. בכך הוא לא עושה בהכרח מעשה קולוניאליסטי (לא מצאתי אצלו את המילה הזאת), אלא הוא דומה לזרמים אחרים שמנסים להיכנס להגמוניה התרבותית הישראלית, במיוחד: הזרם המזרחי, ואני לא חושב שביחס אליהם הוא תוקפני במיוחד.
בהינתן שאני מקבל את הניתוח שלך בסעיף 6 (שחוזר על לוז הרשימה הקודמת), נשאלת השאלה האם אפשר להכריע בין שני סוגי הספרות, הריאלית והפנטסטית, והאם טענתך שריאליה עדיפה על פני פנטזיה היא עניין של טעם אישי, או שהיא ניתנת להוכחה אובייקטיבית.
מבחינה פוליטית ברור שהריאליה עדיפה – זה סוג הספרות של "המנצחים", אלה שפועלים על העולם ומשנים אותו, בניגוד לפנטזיה, שהיא סוג של בריחה מהמציאות. הריאליה אופיינית למערב (התרבות ההגמונית בעולם) והפנטזיה לתרבות הדרום-אמריקנית המפסידה יחסית. במידה שהקריטריון התועלתני/פוליטי הוא החשוב ביותר – הריאליה בספרות בארץ היא לדעתי בהכרח העמדה ההגמונית בישראל, שהמערביות וה"וינריות" היא בבסיס הד.נ.א. שלה, וזו לא העדפה אישית שלך.
קון מתעלם מהשאלה התועלתנית/פוליטית/תרבותית עבור הקורא וטוען שלפנטזיה יש איכויות פנימיות עדיפות (אפשר להקביל את זה אולי ל"שכל" של הסופרים, לאיכות הביולוגית של הגנים שלהם, להומור שלהם וכו', שלטענתו אינם נופלים מאלה של הסופרים הריאליים). אלה שני מישורים שונים לגמרי של דיון.
על ריאליזם מול ספרות פנטזיה – גם לדעתי זה הנושא הכי חשוב שעולה כאן. לטעמי צודק גלסנר שצריך שספרות תתייחס למציאות (גם אם מישהו מרגיש ורוצה ספרות שבורחת מהמציאות – זו זכותו), והתייחסות למציאות זה המיינסטרים של הספרות, אבל – יש גם ספרות פנטזיה שלחלוטין דנה בדרכה במציאות, וזה באמת לא כולל את גבריאל גרסיה מארקס וייתכן שגם לא את שאר הדרום אמריקנים כותבי הפנטזיה, ובמידה וזה המצב, אז גם לדעתי הם נידונים להישאר בשוליים. מרקס עשה המון כסף מספריו, כך שפנטזיה לא מחוברת אינה מזיקה למכירות.
אני מסכימה איתך מירה, בעיניי ספרות הפנטזיה מצליח לשקף את המציאות ואת החברה האנושית מזווית אחרת, שספרות לא פנטסטית לא מצליחה להגיע אליה. אני מסכימה עם הטענה של גלסנר בנוגע לתפקידה של הספרות, אבל לא עם כך שספרות הפנטזיה היא לא חלק מן הספרות שעושה זאת.
תודה רבה על הערותיכם. לרוני, עמדתי אינה עמדה אוביקטיבית, אך גם לא בהכרח סובייקטיבית: זו עמדה ערכית, בעולם הערכים, העולם האתי, אין "הוכחות" כמו בעולם המדע.
אני תוהה אם נכון להגדיר עמדה כזאת כ"ערך". למשל, יש הטוענים שהקבלה ביהדות (שגם היא סוג של בריחה מהמציאות) נוצרה בעקבות הטראומה של גירוש ספרד. האם אפשר לומר שהיהודים שינוי את ערכיהם בגלל גירוש ספרד?
באמת, קטונתי. משום שאני לא מכירה כמעט בכלל את הספרות הלטינו-אמריקאית שכותב עליה אוריאל קון. יש סיכוי שאתקרב אליה עכשיו יותר, זה מה שמעורר בי הוויכוח הזה בינך, אריק גלסנר, ובין אוריאל קון. נדמה לי שעל השאלה מהי ספרות, במה כוחה גדול ואיזו ספרות משפיעה יותר על הקוראים, או נשמרת יותר בלבבות שלהם – כתבו, כותבים ויכתבו תלי תלים. מבקשת להזדהות עם מה שכתב לעיל קורא/מגיב ושמו דוד: "טקסט יפה, וחף מעוינות אישית או קנטרנות – ראוי להערכה בימינו."
נכון, וחשוב מאוד בעיני. כמה אני לא סובלת את ההתגדפויות ההדדיות בתחום הספרות, ביקורת הספרות והשירה – שנכתבות לא אחת ברשימות ומאמרים בביטאונים שונים ובעיתונות.