מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים,במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב זמן הקריאה ברומן הארוך הזה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. תיקון: בעצם כל זמן הקריאה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. אבל, המשכתי ושאלתי, האם הוא גם רומן חשוב? חשוב, כמו שרומן של פראנזן, שנחשב, ובצדק, לאחד מקומץ הסופרים הבולטים בדורנו, אמור להיות? חשוב כמו שהיה החלק שתיאר את דמותו של צ'יפ ב"התיקונים" מ-2001, החלק המבריק והמטריד והמזוכיסטי הזה, שתיאר בעוצמה שלא נתקלתי כדוגמתה בתרבות (למעט אצל וולבק) את קריסת הלגיטימיות והרלוונטיות של העמדה הביקורתית השמאלית בשנות התשעים (ומאז), ואצל סופר שרואה את עצמו בשר מבשרה של העמדה הביקורתית הזו? חשוב כמו טיפול העומק שעשה פראנזן לקיטוב בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות הברית ב"חירות" מ-2010 (ובעקבותיו גם בשאר האיפרכיות האמריקניות, בין השאר זו שנמצאת ברצועת החוף בקצה המזרחי של הים התיכון), חשוב כמו הטיפול העקרוני והדיאלקטי של הרומן "חירות" במושג "החירות" עצמו? חשוב כמו שהיה פראנזן הצעיר ב-1996, כשפירסם את המסה העקרונית "מדוע לטרוח?" (“why bother?”) על עתידו של הרומן כז'אנר? ורוב זמן הקריאה השבתי בשלילה לשאלה הזו: לא, זה רומן מהנה, מהנה מאד אפילו, אבל הוא לא חשוב. עד שבא החלק הטוב ביותר ברומן והסיט את הדיון שלי לכיוון אחר, ועל ידי מעלותיו (של החלק הזה) חשף את הבעיות (האחרות) בחלקים האחרים.

הרומן מורכב מכמה סיפורים העומדים בפני עצמם, שאט אט נגלה מלוא הקשר ביניהם. בחלק הראשון ברומן (ראשון מתוך שבעה), "פיוּריטי באוקלנד", מתוארים חייה של פּיפּ (פיוריטי) טיילר, צעירה בראשית שנות העשרים שלה, עמוסה בדאגות מהלוואות הסטודנטים שאין ביכולתה להחזיר, מיחסיה עם אמה המתבודדת והסגפנית והענייה שלא מוכנה לגלות לפיפ את זהותו של אביה, מחוסר ביטחונה העצמי ותהייתה על יחסם האמתי של האחרים אליה. זהו חלק שובה לב, זוהי דמות שובת לב. וסצנה ממושכת בה משאירה פיפ בחור שבכוונתה לשכב אתו בחדרה בבית שעומד נגדו צו-פינוי – בית המשותף לה ולבחור סכיזופרן, לבחור הסובל מפיגור, ולאקטיביסטים ולאנרכיסטים אמריקאים וגרמנים (באחד מהם, שגר בבית עם אשתו, היא גם מאוהבת) – משאירה אותו למשך יותר משעה בחדר בגלל שהיא: א. חיפשה קונדום. ב. נקלעה לשיחה שלא נעים לה לחמוק ממנה עם אחת האנרכיסטיות הגרמניות הגרות בבית – משאירה את הבחור לבדו בחדר וכשהיא מגיעה הוא, כמובן, רותח, והיא, שמציצה לו בטלפון החכם ומגלה את ההתכתבות שניהל עם חבר על מעלותיה הגופניות אך חסרונותיה הנפשיים (שנגלו למחזר הנלהב בהמתנה המוזרה שנכפתה עליו בחדר) – ובכן, הסצנה הזו מדגימה את החינניות והרעננות של פראנזן בכללותן, והיא פנינה קומית אופיינית לסופר, שבראיון מלפני כמה שבועות טען שהוא מגדיר את עצמו כ"סופר קומי".

בחלק השני, "רפובליקת הטעם הרע", מופיעה הדמות החשובה השנייה ברומן. זהו אנדראס וולף. אנו יודעים שבזמן ההווה של הרומן, שנות העשרה של המאה ה-21, וולף הוא דמות מפורסמת ונערצת, מי שמנהל אתר אינטרנט ידוע בכל העולם שעוסק בהדלפות שמדווחות על מעשי עוול של ממשלות ותאגידים (ברומן הוא מוצג כדמות שהאפילה על פועלו של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר "ויקיליקס"). אנדראס היה צעיר בשנות העשרים לחייו בעשור האחרון של המשטר המזרח גרמני. הוא בא ממשפחה קומוניסטית מיוחסת, אך הפך להיות מתנגד המשטר וניצל מכליאה רק בזכות הוריו. עם נפילת המשטר הוא הפך להיות אחד מסמלי המרי נגד המשטר המדכא ומשם הקריירה הציבורית שלו רק המריאה. אך עוד קודם לכן, מספר לנו פראנזן הן על חייו כמתנגד משטר בשנות השמונים במזרח גרמניה, ובפרט על מעשה פשע איום שעשה וולף, אם כי ממניעים נאצלים.

החלק השלישי, "יותר מדי אינפורמציה", מציג את הדמות המרכזית השלישית ברומן, טום אבֵּרַנט. טום הוא עיתונאי שהקים במימון של מיליארדר עיתון בלתי תלוי בשם "דנוור אינדיפנדנט". הוא ובת זוגו, ליילה, קיבלו לידם מידע מטריד מאד מבחינה ציבורית ומרגש מבחינה עיתונאית, על כך שבמפעל לייצור נשק גרעיני בטקסס משתעשעים העובדים ב"השאלת" פצצות אטום לעובדים לצורך העלאת המורל במסיבות שלהם. הם, כמובן, עטים על המידע. את המידע, אנו למדים עד מהרה, קיבלו טום וליילה מידיה של פיפ, שהיא, מתואר לנו עד מהרה, קיבלה אותו מידיו של אנדראס וולף שביקש ממנה להשתמש במידע הזה ככלי לפיתויו של טום להעסיק אותה, את פיפ, כתחקירנית וכך היא תוכל לרגל אחריו.

מה הקשר בין אנדראס וטום? ומה הקשר בין פיפ לאנדראס? ובין פיפ לטום?

כל זה מתברר, כמובן, במרוצת הרומן.

אבל מה, בעצם, פראנזן רוצה לומר, שאלתי את עצמי במהלך הקריאה? מדוע הוא שולח אותנו משלל לוקיישנים בארה"ב לגרמניה ומשם לבוליביה (שבחסות ממשלתה וולף מנהל את הפרויקט העולמי שלו) וחוזר חלילה? הקריאה מהנה כל הזמן, כאמור; ברמת המיקרו המשפטים של פראנזן סופר-אינטליגנטיים ועם זאת קולחים, הדמויות שלו משעשעות ו/או נוגעות ללב, ההרגשה היא כל זמן הקריאה שאתה בידיים טובות, של מישהו שיעניק לך good time ללא נפילות, ולמרות שהקורא מודע לפרקים למלודרמטיות של כמה מקווי העלילה העיקריים (הפשע של וולף, החיפוש אחר האב של פיפ), הוא נוטה להיות סלחן. אבל לא ייתכן שזה הכל, הלא כן? לא ייתכן שמדובר כאן על good time ותו לא, נכון? זהו פראנזן! מהסופרים החשובים בדורנו! ואתה מרגיש שאכן הוא רוצה לומר "משהו", ו"משהו" מעניין: על עיתונות, למשל, על חשיבותה ועל מצוקותיה העכשוויות; על אידיאליזם שמאלני עכשווי, על נלעגותו ועם זאת הדברים הראויים להערכה בו, אבל על חוסר הרלוונטיות המוחלט של העבר הקומוניסטי לערכי שמאל עכשוויים (פראנזן מתזכר את עוולותיו ונלעגותו של הקומוניזם דרך סיפור מזרח גרמניה); על פמיניזם אמריקאי שיצא משליטה; על התהילה ומצוקותיה (דרך דמותו של אנדראס); על הטוטליטריות של האינטרנט, טוטליטריות לא רחוקה מזו של המשטרים הקומוניסטים, על הרסנותו, בעצם, של האינטרנט (דבר מה שאנחנו יודעים שמעסיק את פראנזן תחת כובעו כ"אינטלקטואל ציבורי"); על יחסי בנות ואבות, על כמיהתן של נשים צעירות שלא היה בחייהן אב לגברים מבוגרים וגם על גברים שבונים על נשים כאלה (פיפ ואנדראס, למשל, מנהלים רומן של צעד קדימה ושניים אחורה ביניהם). אבל אף פעם, לאורך 637 העמודים של הרומן, לא הרגשתי שהדברים שהוא אולי רוצה "לומר" מתגבשים לכלל אמירה משמעותית. אף פעם לא הרגשתי שזהו רומן "חשוב".

אז רומן מהנה ותו לא? עוד עדות, והפעם דוגמה מוצלחת יחסית, לכמיהה של הרומן העכשווי לחוויית הקריאה ברומנים הוויקטוריאניים הארוכים של המאה ה-19 (בל נשכח את המחווה לדיקנס של "תקוות גדולות" בשם הגיבורה)?

אלא שאז בא חלק נוסף ברומן, החלק החמישי, 140 עמודים שהכותרת החידתית שלהם היא "לי0א8ו9נ1רד" ושינה את מוקד הביקורת שלי. זה חלק מצוין, החלק הטוב ביותר ברומן. הוא מסופר בגוף ראשון מפי טום, כזכור בזמן ההווה עיתונאי ועורך בכיר, והוא מספר בו הן על נסיבות היכרותו עם אנדראס ב-1989, הן את סיפורם של הוריו של טום (אמו היא עריקה מזרח גרמניה שנישאה לאביו האמריקאי), אך בעיקר את סיפור נישואיו לאמנית יפה בשם אנבל, אמנית יפה ומטורללת, ונישואים מסויטים. החלק הזה מצוין, אבל לא בגלל שהוא "חשוב", לא בגלל ה"אמירה" שלו. הוא פשוט נחווה כ"לכידה" של דבר מה אמתי, כריאליזם ויטלי, ולא כבנייתה המלאכותית של מכונת-רומן משוכללת. החלק הזה חיוני ורגיש ומעמיק ומעציב ומשעשע כל כך, שבו בזמן אתה מחכך את ידיך בהנאה על ההישג אך שם לב למה שנעדר בשאר הרומן. אתה שם לב בחריפות לסנסציוניות של יתרת הרומן (ירושות של מיליארדים, רצח שנובע מאהבה, בנות שמחפשות אבות וכיוצא בזה); אתה שם לב לעודף הפעלתנות שבו משל פראנזן הוא סופר אקשן; אתה שם לב להתרחבות האימתנית הקוסמופוליטית של הרומן שאולי היא בולימית ("ריאליזם היסטֶרי" קרא פעם לתופעה המבקר ג'יימס ווד); אתה שם לב לכך שהמבנים הפסיכולוגים שנבנו להצדקת חיי הדמויות (בעיקר בדמותו של אנדראס: יחסיו עם אמו, יחסיו עם יצריו הפנימיים הרעים) הם מאולצים, לא משכנעים.

אז כייף לקרוא ב"טוהר", לפרקים כייף גדול. ואני לא מזלזל בזה כלל. אבל הרומן לא ממש חשוב. וחוויית אמת רעננה של ספרות טובה באמת יש בו רק לרגעים, ובמרוכז רק בחלק אחד.