מבקר חופשי

הביקורת פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כאמל דאוד הוא סופר ועיתונאי אלג'יראי יליד 1970. ספרו זה, שנכתב במקור בצרפתית ולא בערבית, פורסם באלג'יריה ב-2013, ואחרי פרסומו בצרפת שנה לאחר מכן זכה להתקבלות יפה מאד (הוא זכה בפרס הגונקור לספר ביכורים ולאחר תרגומו לאנגלית נכלל ברשימת הספרים הטובים של 2015 שפרסם ה"ניו יורק טיימס").

הרומן בנוי על עיקרון אחד, בעצם על סוג של גימיק. הגימיק הוא התמקדותו של הרומן באחיו של הערבי שרצח מרסו, גיבור "הזר" של קאמי, על שפת ימה של אלג'יר. כזכור, במוקד הנובלה הגדולה של קאמי, מ-1942, נמצא רצח של ערבי בידי מרסו. הסיבה לרצח ברומן של קאמי במכוון לא לגמרי ברורה. מרסו הוא אדם כן באופן קיצוני, הוא גם אדם אנטי-סנטימנטלי ואולי גם קר רגש. האם הרצח נובע מאדישותו של מרסו, ממפלצתיותו, כפי שגרסה התביעה במשפטו? או שאולי מרסו רצח "בגלל השמש", כמו שהוא עצמו מתבטא במשפטו, השמש שסימאה את עיניו בשעה שירה בערבי? ואולי הרצח הוא מחאה פילוסופית על האבסורד של הקיום, אבסורד מפני המוות שאורב לכולנו בסופו? כך או כך, אין צורך לייחס לתשובה לשאלה מדוע מרסו רצח חשיבות רבה מדי בהערכת הנובלה. היצירה של קאמי היא יצירה שוטפת, בעלת סגנון מובחן, סגנון ענייני ולאקוני כמו גיבורהּ, בעלת מבנה מוקפד, בעלת גיבור מרתק גם בחידתיותו וגלריית דמויות משניות מקורית.

הגיבור של "מרסו, חקירה נגדית" הוא, אם כן, הָארוּן, המספר כי הוא אחיו של מוסא, שנרצח בידי מרסו ב-1942. הבאתי באריכות יחסית את הפרטים הנ"ל על הנובלה "הזר" גם משום שדאוד עצמו עושה זאת ואף יותר מזאת (סיבה נוספת לריענון הזיכרון של עלילת "הזר" תוצג בהמשך). ולא רק שהרומן שלו נשען בכבדות על "הזר" של קאמי, הרי שהוא מתייחס ליצירות נוספות של קאמי ובאופן המסירה שלו הוא מזכיר במכוון רומן אחר של קאמי, "הנפילה". כמו גיבור "הנפילה", הנושא מונולוג בבּאַר באזני מאזין שדבריו אינם נמסרים לנו, כך הארון מספר את סיפורו בבאר בעיר האלג'יראית, אוֹראן, באוזני אלמוני, כנראה איש אקדמיה שבא לחקור אותו על קשריו עם אחיו של הנרצח בנובלה המפורסמת.

זמן ההווה של הרומן הוא שנות האלפיים והארון מגולל באוזני המאזין את סיפורו האומלל כאחיו של הנרצח, על חייו כבן לאם שלא הפסיקה להתאבל על האח הנרצח והחניקה באבלה את תאוות החיים של האח שנותר, על מעשה רצח של מתיישב צרפתי שביצע הארון עצמו מעט אחרי השגת העצמאות של אלג'יריה ב-1962, ועל חייו המוחמצים בכללותם.

במוקד דבריו של הארון עומדת הקובלנה על כך שאלבר קאמי אפילו לא העניק שם לאחיו הנרצח בנובלה "הזר". הרומן של דאוד ממש נבנה על הטענה הזו. וגיבורו, בחוסר טעם, גם מתייחס לקאמי פעם כמי שכתב את סיפור "הזר" ופעם כמי שרצח ממש את מוסא האח.

הרומן מותיר את קוראו אדיש למדי. לא רק שהוא מושתת על טענה בכיינית ורלוונטית בקושי לנובלה של קאמי, כלומר לא רק שזה רומן שמקווה להפליג אל ים הספרות בעיקר באמצעות הרוחות המנשבות בו של התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות (משהו בסגנון: "הנה התשובה של היליד לנובלה הקולוניאליסטית של קאמי") ולא באמצעות מנוע ספרותי פנימי; ולא רק שהרומן חוטא ל"הזר" גם בהחמצת הפשט של הנובלה, כי הרי בנובלה, הבה נזכור, נענש מרסו בעונש מוות על רצח הערבי (כלומר, הנובלה דווקא לא מתארת מציאות גזענית שבה דמו של ערבי הפקר הוא); ולא רק שהעלאת זכר "הזר" הלאקוני והמהודק אינה עושה חסד עם "מרסו, חקירה נגדית" הפטפטני והלהגני (וזו הסיבה הנוספת שהוזכרה לריענון זיכרון הקורא בייחס ל"הזר") – אלא שהרומן הזה, שעוסק ברצח ספרותי מפורסם, הוא רומן חסר חיים בעצמו.

הנקודה היא זו והיא עקרונית. סופרים יכולים לשאוב את הנושאים שלהם מהתבוננות עצמאית בעולם, לנסות לעצב את ההתנסויות שלהם בעולם באופן אסתטי; או שהם יכולים לשאוב את הנושאים שלהם מספרים של סופרים קודמים. במקרה השני הסיכון לכתיבה חסרת-חיים הוא עצום. אם הספרות עצמה, כפי שניסח זאת אפלטון, היא "חיקוי של חיקוי" (חיקוי של החיים, שהם עצמם, כך אפלטון, חיקוי של "האידיאות"), הרי שספרות שמתייחסת לא למציאות כי אם לספרות קודמת לה היא "חיקוי של חיקוי של חיקוי", כלומר מרוחקת מהחיים שבעתיים ולכן מסתכנת ב"ליטרטיות" והיעדר חיוניות. על מנת לכתוב ספרות פוסטמודרנית מעניינת, כלומר ספרות שעיקר עניינה לא בחיים עצמם אלא בספרים אחרים שעסקו בחיים עצמם, צריך סוג מאד מיוחד של גאונות (ובסוגריים אומר, שגם הגאונות הזו אינה מהז'אנר החביב עלי). דאוד, שנסמך כולו על יצירתו של קאמי, יוצר כאן יצירה חסרת חיים ודם, כי הן הדמויות והן עלילות חייהן, הן דבר מה לא מקורי, לא פרי התבוננות עצמאית, אלא דבר מה שכבר קראנו אותו ושמענו עליו. לא רק על מותו של מוסה כבר קראנו, גם אם "מהצד השני". גם דמותו של הארון עצמה מוכרת באופן חשוד, עד שהחשד מתבהר; החלק שבו הארון קורא את "הזר" בבגרותו ומזדעזע לגלות עד כמה הוא, הארון, בעצם דומה למרסו, הוא ניסיון מגושם של הסופר לתרץ ולהצדיק את העובדה שהכישרון הספרותי שלו הוא חקייני.

לא הכל רע ברומן. יש ניסוחים מעניינים ואף מבריקים פה ושם. מאחרית הדבר של אילנה המרמן גם למדתי על אומץ לבו של הסופר, שנאבק בארצו, אלג'יר, בקנאים דתיים. כל זה טוב ויפה ואף ראוי להערצה. אבל כרומן, כרומן שלם, "מרסו" לא מחזיק.