מבקר חופשי

(זה החלק השלישי במסה מתגלגלת (כלומר, שאיני יודע עוד אם ועד כמה תימשך מעבר לשלושת חלקיה אלה) שנקראת "הנוירוזה שלי". כאן פורסם החלק הראשון. וכאן החלק השני)

ג

לפני כמה שנים, כשהתחלתי להורות לפרנסתי (בצד הכתיבה בעיתונים, שעליה בלבד נשענה פרנסתי קודם לכן), נדהמתי לגלות עד כמה ההוראה מחרידה אותי. התכוננתי לקראת כל שיעור במשך ימים ארוכים, ללא כל פרופורציה (או לכאורה ללא כל פרופורציה, כי אולי רק ההכנה הממושכת הזו גרמה לכך שהשיעורים שלי היו לא גרועים?).

עיקרה של החרדה הייתה תמונת-הדמיון הבאה: אני נכנס לאולם ההרצאות, או לכיתה, מתחיל ללמד, והנה חלפה רבע שעה וגמרתי את כל החומר שהכנתי לשיעור! לפני נמתחות עוד שעה ורבע (הרצאותיי הן בנות שעה וחצי, בדרך כלל, גם במסגרות לא אקדמיות) כמו מדבר סהרה צחיח שיש לעוברו ואי אפשר לצלחו. ואו אז אני פונה לכיתה ואומר במבוכה אדירה משהו מעין זה: טוב, אין לי מה לומר יותר, אז נעצור כאן.

בדרך כלל, החרדה שלי נמשכה עד לרגע תחילת השיעור. בשיעור עצמו, בדרך כלל, היא נמוגה בלהט ההתרכזות בהעברתו. השיעורים גם, כאמור ובדרך כלל, היו לא רעים.

אבל החרדה לא הושפעה מהניסיון, מהניסיון המצטבר, בכהוא זה.

מלבד ההשתוממות מעוזה של החרדה, כתבתי ש"נדהמתי לגלות" את עוצמת החרדה מההוראה כיוון שמגיל צעיר מאד, מגיל שלוש עשרה-ארבע עשרה, אני רגיל לדבר לפני קהל. כבחור ישיבה נשאתי תדיר "דברי תורה" לפני עשרות ואף מאות מאזינים. אז איך זה פתאום, בגיל שלושים ושבע, אני חרד מהרצאות? אולי, תירצתי לעצמי, מִשכן של ההרצאות בהווה (כאמור, שעה וחצי) הוא מוקד החרדה. זה אינו "פחד במה" או חרדת קהל פשוטה; לו היה עלי להרצות רבע שעה לפני מאות אנשים לא הייתי חושש. הפחד, כאמור, הוא שייגמרו לי הדברים שברצוני לומר מוקדם מדי. אבל גם הפחד הזה היה הרי לא רציונלי. הוא לא היה רציונלי כי במשך עשרות רבות של הרצאות לא קרה לי מעולם, או כמעט מעולם, דבר כזה. ושנית, גם במידה ודבר כזה יקרה, הרי שהאימה והזעזוע החרדתיים אינם פרופורציונליים לתחזית הזו. זו פדיחה קלה, קורה, לא נורא. זו לא סכנה קיומית. אבל עוצמת החרדה גורסת שזו דווקא כן סכנה קיומית, או כמעט סכנה קיומית.

החלטתי ללכת לטיפול קצר מועד, שהוצע בקופת חולים (הקופה מימנה חלקית שלוש פגישות). המטפל היה פסיכיאטר זחוח ונוירוטי בעצמו, באופן נוגע ללב. כלומר, השילוב של הזחיחות והפגיעות הגלויה היה נוגע ללב ("אני וארנסט, שנינו אנשים הרוסים", כתב פעם פיצג'רלד על המינגווי, "אלא שאצלו זה מתבטא בזחיחות ואצלי בדיכאון"). היום כבר מבינים שפרויד דיבר שטויות, אילף אותי הפסיכיאטר בינה. לא צריך את כל הטיפול הארוך שהוא הציע על מנת להתמודד עם הבעיות שלנו.

לענייני, החל הפסיכיאטר בכמה גישות שאני מניח שהן "קוגניטיביות". הוא ניסה להנחות אותי בעזרת דימיון מודרך להיכנס לסיטואציה המפחידה בכיתה ואז לדמיין את הנורא מכל. ואז לראות שהנורא מכל אינו הנורא מכל. או משהו כזה.

נדהמתי מהשטחיות של הטיפול. והנוירוזה שלי התפוצצה מצחוק. אתה רציני?! זה כל מה שיש לך?! אתה בא להילחם בחרב, בקשת וחץ, מול טנק מדגם מתקדם?

נאמר מה שנאמר על פרויד, הוא לא היה שטחי.

——-

אחד ההבדלים בין החרדה לבין הדיכאון הוא התכוונות-הזמן שיש בכל אחד מכאבי הנפש האלה.

החרדה – פניה לעתיד, לאסון נורא (כמו היוותרך ללא מילים מול כיתה…) שמתעתד לבוא. ואילו הדיכאון פניו אל העבר וההווה – היותך חסר ערך, דחוי, ובמקרים החריפים יותר: בזוי.

החרדה גם מצביעה על כך שיש לך מה לאבד, באותו עתיד מסוכן שמתחשר מעליך. ואילו הדיכאון אינו סבור מלכתחילה שיש בך משהו שיכול להילקח ממך, כי אתה מלכתחילה נטול נכסים, עפר ואפר.

אולי משום כך לא הגדרתי את מצוקותיי בשנות העשרים שלי כחרדה, אלא כדיכאון. לא היה לי אז, להרגשתי, מה להפסיד. רק בשנות השלושים שלי התחלתי לקרוא לחלק מכאבי הנפש שלי "חרדה".

——-

אבל אולי היה בזה דבר מה תרבותי? כלומר, העובדה שבשנות העשרים שלי היה המונח, אם לא התופעה עצמה, "חרדה", בפריפריה של התודעה שלי? אולי הדיכאון משל בשנות התשעים ואילו החרדה עלתה לגדולה בשנות האלפיים, החליפה אותו בדומיננטיות שלה?

נדמה כי בהתייחסויות פומביות של אנשים לכאבי הנפש שלהם בעשור וחצי האחרון, אתה שומע תדיר על חרדות, הרבה פחות על דיכאון. כביכול, ימי תפארתו של הדיכאון, שנות התשעים, חלפו עברו, וכעת זה הוא זמן החרדה. האם יש הסבר תרבותי למעבר הזה מהדומיננטיות של האחד לדומיננטיות של השנייה, אם אכן התרחש מעבר כזה?

זו היפותזה שכדאי להתעכב עליה. זאת משום שהחרדה, מניסיוני, מתגלמת בהתפרקות, בעוד הדיכאון מותיר אותך כסובייקט לכיד, אולי אפילו מהודק יותר מהרגיל – כיוון שאתה נמעך, נמחץ, תחת מגף הדיכאון.

יש בחרדה קור ערפילי שמזדחל בין חלקי הנפש שהתפוררו. יש בה גם דבר מה תזזיתי. והיא גם שכלית, מכאיבה למוח, ולא בטנית, מכאיבה לבטן, כמו הדיכאון. המוח הופך לשדה תעופה מזמזם של מחשבות תזזיתיות רודפניות שנוחתות וממריאות ממנו ללא הרף. המוח כואב, לוהט, רותח. הוא כבר לא אדון המציאות. המציאות פירקה אותו. הוא כבר לא סובייקט. הוא מעורער, מפורק, מחרדה.

מניסיוני, החרדה כאוטית הרבה יותר מהדיכאון. הדיכאון, אני חושב, כואב יותר. אבל יש בו דבר מה יציב, מאורגן. כאב עז ולא תזזיתי, הממוקד, כאמור, בבטן. החרדה, כאמור, קופצנית ומשתקת את המוח. כלומר את יכולת הארגון העצמי.

הנה דוגמה לתזזיתיות של מחשבות החרדה, הלקוחה מגל חרדה (קצר) שעבר בי בעקבות הכתיבה של הטקסטים הקודמים במסה הזו. כך רצו בתוכי המחשבות החרדות: זה חושפני מדי? ילעגו לי על הפנייה לכתיבה חושפנית זולה? ואולי זה כתוב לא טוב מספיק: לא מרגישים את המצוקות שאני מתאר, שסופר טוב היה מצליח לתארן כהלכה כך שלא היו שוגים, למשל, בראיית המצוקות כביכול ככמעט נורמליות, או בכתיבה כתיבה נינוחה (כפי שגרסו חלק מהמגיבים). ולמה לא נכנסו הרבה לבלוג? ואולי אני גונב מעצמי, כי הרי גם בכתבים אחרים שלי אני כותב על בן דמותי? ואולי אהפוך לזה שסוחט שוב ושוב את הלימון הסחוט שהוא אישיותו?

הטענות מקפצות מאחת לשנייה. וא"ו החיבור שהוספתי להן מטעה. הן באות כמו גלים, ועולות אחת על השנייה כמו גלים.

הפסיכיאטר הנוגע ללב צדק בעניין אחד. אני חושב שיש רכיב קוגניטיבי בחרדה. שמתי לב, למשל, שכאשר יש לי יותר משתי מטלות דחופות, מפלס החרדה שלי עולה. כלומר, כאשר המוח שלי עסוק בלהחזיק כמה מחשבות, ואני מדבר על מחשבות טריוויאליות (ללכת לדואר, לכתוב ביקורת, לקנות חיתולים וכדומה), הוא נהיה חרד קלות. כמו ג'אנגלר שצריך לוודא שהכדורים שהוא מעיף באוויר לא ייפלו לקרקע, כך החרדתי (במקרה הנדון כאן) מתאמץ לא לשמוט אף מטלה ארצה.

וגם במקרים החמורים יותר של החרדה, היא מתאפיינת, להרגשתי, בהתקפה על המנגנון השכלי המארגן של המציאות. ואולי לכן היא פופולרית היום יותר משבעבר? בגלל התפוצצות המידע האינטרנטי, בגלל התפוצצות הקשרים החברתיים (השטחיים) שמאפשר האינטרנט ו"הטלפון החכם"? הרי בכל יום ויום אנחנו מופצצים במיילים, ובהודעות טקסט וווטסאפ, ובתקשורת בפייסבוק ב"פרטי" ובכללי, ובטלפון – כל זה בנוסף ליחסינו עם אנשים בשר ודם בבית, בעבודה. אם נכונה השערתי שהחרדה תוקפת את הקוגניציה, ואת יכולת ארגון-העולם של היחיד, לא ייפלא איפה שבעולם מופצץ במסרים כפי שהוא עולמנו גדל כוחה של החרדה. הדיכאון מתאים יותר לחברה עם ערוץ אחד. החרדה לחברה עם אינספור ערוצים.

אבל מדוע החרדה "שכלית", כפי שטענתי? מדוע היא כל כך שונה מהדיכאון? ככלות הכל, הרי מהי החרדה אם לא החשש מדיכאון עתידי? אני חרד מהדחייה העתידית, מהחשיפה העתידית של אוזלת ידי, של מגרעותיי, ואילו הדיכאון הוא הכאב על הדחייה שכבר הייתה, על החשיפה שכבר התרחשה. מהי החרדה, אם להשתמש בדוגמה בה פתחתי, אם לא הפחד מהכאב העתידי שייגרם לי כשאחשף כמרצה גרוע לעיני הכיתה? כלומר, החשש מהדיכאון שיקרה?

אבל בדיוק בגלל העתידיות הזו שלה, שמאפשרת תרחישים שונים, החרדה פוגעת בקוגניציה. בדיכאון העבר חתום וסגור, וזה מה שמכאיב בו. בתחילת שנות העשרים שלי בחורה שרציתי אותה ולא רצתה אותי גרמה לי להיכנס לדיכאון של חודש (ירדתי אז, בגין הדיכאון, בכמה קילוגרמים טובים. אלא שמאז, למרבה הצער, לא חזרה התופעה המבורכת הזו. אני מתגעגע מאד לדיכאון שגורם לך לא לאכול). הדיכאון הכאיב ללא נשוא. הוא היה אינדוקטיבי: לא רק הבחורה הספציפית לא רוצה בי, אלא כל הבחורות מסוגה, כלומר כל הבחורות שאני רוצה בהן. אבל דבר אחד לא היה בדיכאון: לא הייתה בו עמימות. העבר היה חתום ונעול.

ואילו בחרדה, שפניה אל העתיד, יכולים להיות כמה תרחישים, כמה התגשמויות של מפּלה. ואי לכך העומס הקוגניטיבי שלה. ואי לכך הקרבה האינטימית בין החרדה לעידן שלנו: עידן העומס, עומס המידע, עומס היחסים הבין-אישיים.