(זה החלק השני במסה מתגלגלת (כלומר, שאיני יודע עוד אם ועד כמה תימשך מעבר לשני חלקיה אלה) שנקראת "הנוירוזה שלי". כאן פרסמתי את החלק הראשון של המסה. )
(בינתיים התווסף חלק שלישי. קישור להמשך בסוף הטקסט)
ב
ההתבוננות שלנו בעצמנו מעמיקה עם הזמן.
ואולי היא רק משתנה? ואולי ההתבוננויות הראשונות הן בעלות הערך הרב ביותר, האינטואיציות הבסיסיות? ואולי מה שנדמה בעינינו כהתבוננות מעמיקה ומורכבת יותר אינה אלא התבוננות מזווית אחרת, כי הזמן הוא כמו מַסוע גדול שאנחנו נעים עליו ומשנים את זוויות הראיה שלנו בעולם? ואולי, בעצם, צריך לדמות שני מַסועים, באחד נע האני-המתבונן ובאחר נע האני-שמתבוננים-בו, כך ששינוי התפיסה, העמקתה לכאורה, נובעים בפשטות הן משינוי העמדה שממנה נערך ניתוח והן משינוי בעמדת ותנוחת המנותח עצמו.
לא, זה קצת סופיסטי. לא, יש פרוגרס מסוים בהבנה העצמית. אם כי כדאי לא להקריב עבור ההכרה הזו את מלוא משקלן של התחושות הראשונות, האינסטינקטיביות.
בשנות העשרים שלי המוקד של הבעיה הנפשית שלי היה בעיניי התשוקה. תשוקה לנשים. רציתי. נטרפתי. לא ידעתי איך להתחיל איתן. חשקתי ביופיין. ביפות ביותר. בעצם, אמרתי לעצמי ולמטפלת שלי, הפסיכולוגיה עוד לא גילתה את המהפכה הקופרניקאית. העולם לא מסתובב סביבנו. אנחנו מסתובבים סביב השמש. העבודה על עצמי בחדר הטיפול לא תשנה את העובדה שאני מסתובב רחוק ונידח ממנה, מהשמש. הנשים הן השמש. ולי היה קר בקצה המערכת.
זו עמדה מכובדת יחסית. מעוררת אהדה מסוימת. הגבר שחש שקצרה ידו. הגבר הכמה. הגבר שחש נידחה ונידח. נכון, מה שפוגם באהדה המשוערת היא העובדה שכנראה הוא, הגבר הזה, אינו מעוניין באישה אחת. וגם לא בכל הנשים, רק ביפות שבהן. זה כבר בולימי, זה כבר מכוער מעט. למעשה, הליכה ברחוב תל אביבי הייתה (אני כותב בלשון עבר כי ההזדקנות מעט מקלה על העניין; לא צריך להפריז בהקלה, עם זאת) בשבילי קשה, בגלל ההשתוקקות העזה לכל אישה שלישית בערך מבין הנשים שבין גיל עשרים לחמישים (בין שלל הסטיות שלי דווקא לא נוכחת המשיכה לנשים צעירות ממש, כלומר לנערות. ואגיע לזה בהמשך, אני מניח). הכאב שמראה של אישה יפה ולא מושגת – לא מושגת אפילו מהבחינה המילולית והמעשית, מכיוון שהיא חלפה על פניך בדהרה באופניה או ברכב נשי מצועצע ומבריק – הסב לי היה עצום. הוא היה חודרני. מוצץ. והתרחש יום יום. וזה באמת בולימי וזה באמת פגום מבחינה מוסרית (הנוירוזה שלי היא רפלקטיבית; היא סובלת ואז מלקה את עצמה על אופי הסבל). במבט מבחוץ, אני מניח, ובעצם יודע כי גם אני מסוגל לו לפרקים, זה קצת מבדר. הגבר שמסתובב כמו שבשבת במרץ בעקבות משבי אישה מתחלפים.
ובכל זאת, לתשוקה, ולדיכאון-מפאת-תשוקה-לא-נמלאת, יש איזה הדר. וגם ייצוג מכובד בתרבות יש.
אבל במרוצת שנות השלושים שלי, אולי בעיקר במחציתן השנייה, הבנתי שזו תמונה לא מדויקת. מחמיאה מדי. לא שהתכוונתי להחמיא לעצמי, אבל התפיסה שלי את הכאב הנפשי התרחבה, אם לא הועמקה. כעת חילקתי את הכאב הנפשי לשלושה חלקים: תשוקה-יוקדת, פגיעה בערך העצמי, קנאה.
המגע עם העולם מזמן את שלוש המכות האלו. אתה הולך לבית קפה ובדרך סבוךָ כדבורים עשרות נשים מושכות. שם אתה פותח את העיתון וקורא ראיון ענק עם זמר מצליח בן גילך, או לא בן גילך אבל בכל זאת מצליח (בסופרים אני דווקא מעט פחות מקנא; אם כי אין להפריז גם בהמעטה הזו). ואז אתה מקבל מייל מהעורכת שלך שלא מרוצה מהביקורת שכתבת, "היא בסדר כזה", היא כותבת בשפה נעדרת הגינונים והריכוכים שפיתחתם ביניכם (אתה מצטער על כך מעט, כעת). תשוקה-לא-נמלאת, קנאה, פגיעה בערך עצמי. זה השילוש הקדוש, התחלתי לחשוב במרוצת שנות השלושים שלי. והעולם שופע בפגיעות הללו, ברוך השם.
שתי נקודות עיקריות אני רוצה לחדד כרגע.
הראשונה: בעוד תשוקה-לא-נמלאת היא רגש שאפשר להביאו בציבור, הפגיעוּת בערך העצמי, אך במיוחד הקנאה, הם רגשות מביכים בהרבה. הם הרבה פחות סקסיים. למה בדיוק? אולי כי התשוקה הלא נמלאת היא תבוסה במלחמת המינים, מלחמה מכובדת, ואילו הקנאה היא תבוסה במלחמה התוך-מינית, היא מלחמת אזרחים מכוערת וכאוטית לעומת קרבות פטריוטיים הרואיים. אבל יש מה להעמיק עוד בעניין הזה. לענייני כאן אוסיף שאמרתי לעצמי – בגאווה לא קטנה על יכולתי להישיר מבט לעצמי – "אהה, התמקדת בחלק האטרקטיבי יותר בכאביך! בתשוקה המהוללת! אבל בעצם הם מכילים יסודות 'נמוכים' הרבה יותר".
במאמר מוסגר: הספקנות הרימה גם כאן את ראשה התוהה עד מהרה. אולי, חשבתי לעצמי, הכאב הנפשי אינו בעל תוכן מסוים. הוא אנרגיה היולית של כאב שמחפשת לה נושאים לפי העניין וההקשר. בשנות השלושים שלי, התשוקה הלא נמלאת של שנות העשרים קצת נמלאה, בכל זאת. קשה לכאב להכחיש את המציאות, ולכן הוא מחפש חומרים חדשים. לא הצטללות של הראייה-העצמית יש כאן, כי אם חידודם של תכני-כאב שהיו עד אז בפריפריה והיגרו כעת למרכז, בעקבות הרעבון הבלתי ניתן להשבעה של הכאב הנפשי הגולמי לתכנים חדשים, כלומר להכאבה.
הנקודה השנייה היא זו. אחרי שהתבוננתי בשילוש הפגיעה המוזכר – תשוקה-לא-נמלאת, קנאה, פגיעה בערך העצמי – שאלתי את עצמי לפתע, האם אין כאן בעצם שורש אחד. השורש הוא הרעיעות של מה שמכונה "ערך עצמי", הקלות המדהימה שבה נפתחת תדיר מתחת לרגליי דלתית קטנה ואני צונח לתחושת קטנות ואפסות. כלומר, הרכיב השלישי בשילוש הנ"ל הוא-הוא היסוד. ממנו נובעת הקנאה. זה ברור. תחושת הקטנות מתעצמת לעומת האנשים שנראים לך גדולים או מוגדלים. אבל ממנו נובעת גם התשוקה-הלא-נמלאת. וזה כבר יותר מעניין. מהנשים אתה לא רוצה בעצם סקס ועונג, חשבתי לעצמי, אתה רוצה מהן תחושת ערך, הרגשה שאתה לא קטן ונידח ואפסי. ולפעמים, בשינוי ואריאציה קל, חשבתי, שבעצם בנשים היפות אני לא חושק, אלא מקנא. אני מקנא בכוחן הרב, על שום יופיין, בכוחן המשוער הרב, שאני, שחש את עצמי חסר ערך ושקוף, כמה אליו.
——-
מאחורי הנוירוזה שלי יש עין-סערה. יש בי בריאות. ישנו מקום שטוף שמש, שאחת לכמה ימים אני צונח בו לפרקי זמן משתנים, ובו אני מאמין בעצמי, ואוהב את עצמי בצורה שלווה ולא מופרזת. ובו אני אוהב גם את הקרובים אלי. אוהב מאד. אחת לכמה ימים, ולפרקי זמן משתנים, אני לא תחרותי בצורה אובססיבית, ולא מקנא, אני נהנה להיות "איש בין אנשים" (כניסוחו של סארטר, כמדומני), אני אוהב את החיים, ואוהב את מה שאני עושה בחיים. ובניסוח אחר: למרות הכפייתיות והתלותיות המביכות שבהן אני זקוק להדהוד אוהד מהסביבה (כמה כניסות יש לי בבלוג? כמה אזכורים ב"גוגל"? וכדומה – אני מגעיל את עצמי תדיר בבדיקות האלו), ומהסביבה האנונימית במיוחד – הרי שיש בי צד, צד בריא, שלא אכפת לו כלל מדעת העולם עליו. אדם המעלה, אמר סוקרטס במשפטו, לא מייחס ערך רב מדי לחיים בעולם הזה. וכן, יש בי רגעים שבהם יחסה של הסביבה אלי נתקל בבוז מצדי. לא הבוז המגלומני, אני מדגיש שוב, אלא הבוז הבריא. אדם המעלה לא צריך לקחת ברצינות את בני האדם ודעתם עליו. ההמונים ראויים לבוז.
כל זה במשך אולי כעשרה אחוזים מזמן הערות. זה לא הרבה, אבל זה חשוב.
אני גם יודע שאני אדם טוב ביסודו. וגם שאני ישר כמו סרגל, כמו שאומרים, ושהקנאה אף פעם לא גרמה לי לעוות את שיפוטיי כמבקר, לשם הדוגמה, או לעשות עוול.
ההכרות האלו לא נאמרות לשם התפארות. הן גם לא מפוארות במיוחד. ההכרות האלו, אני חושב, מאפשרות לי לכתוב את המסה הזו. הנוירוזה שלי – שכמה מתכניה כבר נחשפו כאן – היא קטנונית, מביכה, מכוערת. אבל היא לא כל-כולי. ואולי היא רק נספח ללוז האישיות. נספח שילווה אותי כל חיי, כנראה. אבל נספח.
——-
רגע מבוכה כזה היה בקישור שנוצר במחשבתי בין שלושת הכאבים המוזכרים לבין אחד מעיקרי חיי, ופרנסתי – הקריאה והכתיבה על הקריאה.
בעצם, אמרתי לעצמי, אחרי כל הדיבורים הגבוהים על ערכן של "יצירות מופת" ו"תרבות גבוהה" וכו', אחרי כל זה, מהו בעצם שורש אהבת הקריאה שלך, אם לא היכולת להימלט מהעולם על שלושת כאביו?
לצאת לרחוב פירושו להינמק, להימצץ, להיהדף במכות יבשות לבטן מתשוקות לא נמלאות. לבוא בין אנשים פירושו לקנא במי מהם שמצטיין בשנינותו, ביופיו, בקלילותו, בהישגיו. לפגוש בעולם פירושו להיתקל באותם חלקים בו שאינם מתפעלים ממך.
מה בטוח, אם כך, מאשר להיכנס למיטה עם ספר? להגיף את העולם, לברוח מהעולם?
אז למה לקרוא? למה לא פשוט להישאר בבית ולראות טלוויזיה?
למה לא לראות טלוויזיה?! משיבה בבוז הרדוקציה, אתה באמת לא יודע עד כמה מביכה הנוירוזה שלך? כי בטלוויזיה אתה מכניס את העולם אליך הביתה! אתה חושק בנשים שמופיעות בה, אתה מקנא באלה שמופיעים בה, אתה חש חסר ערך בחושך הסלון אל מול אלה שקורנים באורה. בקריאה בספר, לא רק שהדמויות בדיוניות, כך שמגוחך, אפילו בשבילך, לחשוק בהן ולקנא בהן ולהיעלב מהן, אלא שאתה הוא זה שיוצר את כל העולם שבספר מהאותיות המתות המונחות על הדף, אתה הוא מרכז היקום של הספר, כי בלעדיך הוא חסר חיים. כך שה"אני" הרעוע שלך לא רק שלא נפגע, אלא אף יוצא מחוזק.
בקיצור, כל ההתהדרות בכך שאתה "אדם קורא" היא מופרכת. אתה "אדם קורא" כי אתה נוירוטי. אתה "אדם קורא" כי העולם מכאיב לך ואתה חייב לסגת ממנו אל עולם דמיוני, שאתה בורא בעצמך.
המחשבה הזו ייסרה אותי לא מעט בשנים האחרונות. אבל היא לא מדייקת, ואחזור לזה בהמשך המסה (אני מניח). למרות שהפיתוי להכפשה עצמית, לרדוקציה, הוא פיתוי עז לאנשים מסוימים, ואני ביניהם, יש עדיין חלק בתופעת הקריאה שהתיאוריה הרדוקטיבית עוד לא הסבירה.
אבל אפשר גם לחבק אותה, במקום להתכווץ בפניה. נכון! הקריאה היא דרך נפלאה לחיות בלי לחיות, כלומר לקיים קשר עם העולם בלי להיתקל בכאביו. יש בקריאה גם דברים נוספים – הרדוקציה והפיתוי לרדוקציה שוגים, כאמור – אבל גם הגרסה המונמכת הזו אינה נוראה כל כך. כן, החיים מורכבים. והקריאה היא אחת הדרכים להתמודד איתם.
מבקר חופשי 
תגובות
בן אדם, אומץ לב, בעיני – כה נאה הוא, כמה נדיר, כמה כוח יש בו וגדלות נפש. אני חושבת על מעגלי הקנאה וההשתוקקות שאתה מדבר בהם, שסובבת בהם שוב ושוב בשנות העשרים שלך. תאר לך עד מה קשה וכואבת פגיעתם של מעגלים אלו למי שהיא אישה! חשוֹב על זה מהצד הנגדי: איך אחרות עושות את זה, איך הולך להן, איך משחרים הבחורים לפתחן, כמה שהן יפות, נועזות, "חתיכיות", שוות. ואני לעומתן? אוי, אוי, אוי מכאובי גיל העשרים, ועוד קודם לכן – גיל העשרֶה. ואם ידובר ביכולת הכתיבה הספרותית, או ההצלחה בהוצאה לאור ובפרסום, בריפודים של ביקורות נלהבות ומחמיאות – אוי, אוי, אוי, רוב הנשים היוצרות אין להן שמץ סיכוי להגיע לחלק הקטן והנבחר של הגברים היוצרים. מה רציתי לומר? נשמה יוצרת או מחפשת מזור או עורגת אל משמעות או תרה אחרי הטעם והקסם והשורש של החיים האלה שהיא נתונה בהם ומשתגעת עליהם ומהם – טיפול פסיכולוגי כזה או אחר, ויש התקדמות בשטח הזה כידוע לכולנו – חשוב לה. לעתים משחרר משהו ממצוקתה, מראה איזה כיוון, כשיש מזל. ובעיקר – מאמץ את כוחה של הנשמה הנ"ל, הנפש, לפרוש כנפיים, לנסות לעוף, טיפונת.
אריק גלסנר, איש יקר, הכתיבה והקריאה, האחוזות בתשוקה ולפעמים מתוך כורח כמעט – הן הבית, הנמל, החוף. מבטחים – לאו דווקא. מרגוע – לא בהכרח. אבל מחוז חפץ אהוב שלא אחת יש רצון עז להימלט ממנו. מלא סתירות כרימון. בן אדם, נתת לנו להרגיש ולחוות מהווייתך שלך, ועל כך תבורך. עשית זאת באומץ ובכישרון. עזוב הבדלי הגילים ביני ובינך – אתה מדבר אלי מאוד. יישר כוח, בן אדם!
תודה רבה כרמלה על הערותייך ותגובתך.
עוד, בבקשה!
הערה למסה שאני מאוד מקווה שלא תגמר במהרה.
אורטגה אי גאסט טוען שבכל זמן נתון קיימות שלוש תודעות/קבוצות מקבילות: הצעיר, הבוגר והזקן ואנחנו חוצים ומשתתפים ביצירתן. התשוקה ועוצמתה בכל תקופה היא על פי רוב שונה, ואין תשוקה בלי מועקה מקדימה.
הערה לטענה שהקריאה היא דרך נפלאה לחיות בלי לחיות
קריאה מצילה נפשות. בקרוב תיגמר התקופה בה קריאה היתה הדבר המוביל, כבר עתה היא נדחקת לפינה. ולכן שבעתיים חשוב לומר שחיים של קריאה הם דרך נפלאה לחיות. בקרוב שחלקים מהאוכלוסיה (משלושת דורות התודעה:) לא יצאו מבתיהם ויקבלו את תזונתם הנפשית דרך מסכים, הפטנט הישן של אותיות ברצף שיוצרות מילים ועולם הכי משלי שיכול להיות, יהיה הדבר הכי מציאותי שהם/ן יחוו
תודה רבה, נילי. תודה ורדן על תגובתך והערתך. .
סליחה שאני עונה ככה בבוטות, זה בכוונה. יכולת לעשות טיול תענוגות של שבועיים באוקראינה או במזרח אירופה, להצטייד בכסף ולרוות את הצימאון המטאפיזי-פיזי שלך עם אישה יפה אחרי אישה יפה. גם תראה שהן רוצות לא פחות ממך, עניות ודי אינטרסנטיות, גם תשיג אותן וכך אולי תתחסן. במדינה מערבית להשיג נשים יפות וישראליות זה קשה כי יש תחרות חזקה והן נותנות לעצמן ערך גדול (בעיקר בגלל המבטים של גברים). לכן נשים יפות ממדינות עניות מאד נחשקות. אמנם עכשיו בחייך זה לא רלוונטי, אבל עקרונית למה לא?
בנוגע לכתיבה שלך על עצמך. כואב להרגיש שאתה כל כך קשה עם עצמך (שוב סליחה אבל זו נטייה של אשכנזים שמחמירים תמיד גם איפה שלא צריך. עם עצמם, עם אחרים, עם מצוות, עם אתאיזם, מה לא?). תן לעצמך ליהנות מהאשליה שאתה מלך. גם האשליה כופה את המציאות, לא רק להפך.
אריק, אי אפשר שלא להמשיך עד סחיטה מלאה, אם להשתמש במטפורה מעולם מכונות הכביסה. מי יודע לאן זה יוביל? הכותרת נראית לי מצמצמת ואולי בעתיד תרצה להחליפה במשהו יותר רחב.
רביד – זרקת רעיון, מה גם שיש בו קוהרנטיות אסתטית: את הבעייה האשכנזית יש לפתור במזרח אירופה.
דרור, תודה! אני מנסה להתייחס לזה בחופשיות, "אם תנוח עלי הרוח" וכדומה. היחס שלי לכתיבה הזו אמביוולנטי, אפשר לשער.
עוד.
ו-
תודה.
תודה.
מעניין מאוד.
כתבת מקסים ואפשר להזדהות
כשהייתי קטנה (ממש קטנה, בילדותי כתולעת ספרים) חשבתי בדיוק כמוך. חשבתי שהספרות – נניח אלף לילה ולילה – זו הבריחה המושלמת מחיי האפורים והמדוכאים. חשבתי שהיא מרחיקה אותי מהם וככה היא מקלה על צערי. לקח לי שנים להבין שהרחוק הזה הוא בעצם עמוק בתוכי. שהם הבריחו אותי לתוכי. ספרים במיטבם, פשוט פורצים את שכבת התפלות שמסתירה הכול חוץ מאשר את עצמה.
תודה רבה, על קריאתכם, תגובותיכם והערותיכם.