קראתי כחמישים עמודים מהרומן החדש המתורגם של מייקל שייבון, "טלגרף אווניו", והנחתיו בצד. הטקסט עמוס מדי, מתאמץ מדי, ובעיקר עושה רושם חנפני, הן בהערצה הילדותית לתרבות הפופולרית והן באיזו התחנפות ליברלית אופיינית כלפי האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. לשייבון אני זוכר את חסד "איגוד השוטרים הידיים" המהנה, אבל כאן רפו ידי עיניי הקוראות.
אני קורא בשנית – אולי כחמישים עמודים – את יצירתו של אהרן ראובני "עד ירושלים" מסוף שנות העשרה ושנות העשרים של המאה העשרים. איזה תענוג! איזו רווחה פושה בנפש בקריאתה של ספרות גדולה כמו זו!
"מיסטר סקווישי" של דיוויד פוסטר וואלאס הוא קובץ של שלושה סיפורים תובעניים ולעתים טובעניים. אבל הקובץ הזה גם ממחיש מדוע וואלאס הוא סופר חשוב, מרכזי, לא סתם סופר שכותב סיפורים יפים. זאת משום שהסיפור הראשון בקובץ הוא בעצם כתב סנגוריה ענק על הספרות. ילד שנלכד בכיתה ובה המורה יוצא מדעתו ואף נורה לבסוף למוות בידי המשטרה לא שם לב לכל ההתרחשות ה"חדשותית" והסנסציונית הזו, כי הוא שקוע בהמצאת סיפור קומיקסי הנשקף לו בתוך חלון הכיתה המחולק לריבועים כמו בקומיקס על ידי רשת ברזל. החיים הפנימיים – קרי, הספרות – גוברים על ההמולה ה"תקשורתית" של החיים החיצוניים. ואילו הסיפור השלישי מבטא ביקורת מעמיקה על התרבות המנוכרת הפוסט-מודרנית – שבה, בהיפוך לסיפור הראשון, החיים-כלפי-האחר, החיים החיצוניים, השיווקיים, הפתיניים, הם החיים היחידים שישנם, שבה היחס לבני אדם הוא כאל עדר, יחס סטטיסטי ולא אינדיבידואליסטי – ובו פוסטר וואלאס ממלא בספרות את מקום נותן העדות לתהליכים של דה-הומניזציה שאנחנו עוברים. הסופר כמודעות צלולה ופקוחת עיניים, כעדות לתהליכי עומק מפחידים, כמי שאומר: "אני כאן, ואני רושם, ואני שם לב, וזה לא יעבור לכם ללא עדות, תהליכים, גם אם תנצחו. אנחנו ניפול לבור, אבל פקוחי עיניים". ועל זה תפארתנו.
מבקר חופשי 
תגובות
עד ירושלים התגלגל לידי השנה בעקבות המלצתם של שני מאורות ספרותיים גדולים. יוצא מל הכלל! ביחוד החלק השלישי בטרילוגיה.
גם התוודעתי לראובני לפני כשנה – תענוג! ממליצה על דוד שחר וסדרת ההיכלות.
והחדש של וואלס מסקרן
אמרת פעם שאתה לא מגלה יותר משליש מעלילה של סיפור ברשומות שלך. אני עדיין בקטע שהמורה כותב על הלוח "להרוג אותם". וואלאס זה אמנם לא ספרות מתח, אבל קצת הייתי סקרן לגלות איך זה יתפתח.
יחד עם זה אני שמח שאהבת את הסיפורים.