פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"האיש שרצה להיות מלך" היא נובלה מוקדמת של אחד הסופרים המפורסמים ביותר מבין כותבי הסיפורת האנגליים, רודיאד קיפלינג (1865-1936; שכתב גם את "ספר הג'ונגל"). בניגוד לקריאה ביצירה מפורסמת אחרת שלו למבוגרים, הרומן "קים", הקריאה ב"האיש שרצה להיות מלך" מספקת הנאה אינטלקטואלית-היסטורית בעיקרה ולא הנאת קריאה "רגילה", כלומר לא הנאת סיפור מושך ואמין ודמויות שיוצרות מעורבות ועניין אצל הקורא.
המספר, כמו קיפלינג עצמו, הוא עיתונאי ממוצא בריטי בהודו הקולוניאלית של סוף המאה ה-19 (הנובלה ראתה אור ב-1888). הוא מספר על שני נוודים ועבריינים זעירים בריטיים, שאחרי קריירות שונות ומגוונות כחיילים, מלחים, צלמים, מגיהים ומטיפי חוצות, מספרים לאותו עיתונאי על כוונתם להפוך למלכים של חבל ארץ שהבריטים טרם כבשו, בצפון מזרח אפגניסטן של היום. תכניתם גרנדיוזית אבל ריאליסטית. הם יגיעו לחבל הארץ הזה ויאמנו את אנשי הצבא של אחד השליטים שם: "נלך לשם ונגיד לכל מלך שנמצא:' אתה רוצה להביס את האויבים שלך?' ונראה לו איך לאמן את האנשים שלו, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר. ואז נעשה הפיכה, נתפוס את המלוכה ונייסד שושלת".
העיתונאי, המפקפק בתכניותיהם וגם בשפיותם, מנסה להניא אותם מלצאת לדרך. אבל השניים מתעקשים ועל הקורות אותם מספר אחד מהם כעבור שנים אחדות. התכנית שלהם אכן הצליחה. ואפילו מעל המשוער: הם הפכו לאלים בעיני הילידים, לא רק למלכים. אבל אז אירע אסון ומלכותם קרסה.
ההנאה האינטלקטואלית-היסטורית כאן נובעת מכך שהספר הזה מבטא היטב את העידן הקולוניאליסטי, את שגעון הגדלות של הכובשים האירופאים, את הגזענות שלהם. כך מתבטא אחד משני התמהונים הבריטים התוקפנים: "אני לא אקים אומה, אני אקים אימפריה! האנשים האלה [כלומר אנשי השבטים האפגניים] אינם כושונם; הם אנגלים! תסתכל על העיניים שלהם ותראה איך הם עומדים. הם יושבים על כיסאות בבתים שלהם [שלא כמו ההודים הילידים שישבו על מחצלות]. הם השבטים האבודים או משהו כזה, והם גדלו ונהיו אנגלים!". עמדתו של קיפלינג – שבגלל טקסט מפורסם אחר שלו, השיר "משא האדם הלבן", מואשם תדיר בקולוניאליזם ובגזענות – חשוב לומר, ביקורתית כלפי השאיפות האימפריאליסטיות של גיבוריו. הנאה אינטלקטואלית-היסטורית נוספת מבטאת הנובלה בהמחישה את הכמיהה של האנושות לאזורים לא נחקרים, מסתוריים, כמיהה שמימושה הצטמצם והלך עד שכלה כליל במאה העשרים עם מיפויו השלם של כדור הארץ, ושמסבירה גם את המשיכה שלנו לחלל החיצון כיום. ולבסוף, הנובלה הזו קשורה גם בתולדות הספרות, בהיותה דוגמה ואף מבשרת של יצירות אחרות שעסקו בסטיות שהוליד המצב הקולוניאלי, שאולי הידועה שבהם נכתבה אחת עשרה שנה אחרי "האיש שרצה להיות מלך", והיא "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד.
ההפרדה הזו של מבקרים בין הנאה קריאה "סתם" להנאת קריאה אינטלקטואלית מסתירה, בדרך כלל, תפיסה שדוגלת בעליונות הקריאה הפרימיטיבית, הקריאה שניזונה מעלילה מותחת ומדמויות חיות. כדאי לא להפריז בפרימיטיביזם הזה. הקורא הוא יצור מורכב ויש לו צרכים שונים. שנאת האינטלקטואליזם הרי גם הפכה למגמה מסוכנת אצלנו, ולא צריך שביקורת הספרות תתרום לה. לכן, טוב עשתה ההוצאה שהנגישה לקהל העברי ספר מפורסם כזה על התועלת שניתן לדלות ממנו. ועם זאת יש לומר את אמת חוויית הקריאה של המבקר: להנאת קריאה סתם, קצרה ידו של הספר הזה, הוא דל מדי. מעיק גם העיסוק של קיפלינג במונחים מהתיאוריות של "הבונים החופשיים" (הכת שהוא עצמו היה חבר בה). הוא עוסק בזה הרבה, ובלי לספק לקורא הסברים מועילים (ההוצאה נטלה על עצמה להסביר זאת בהערות השוליים), בגלל שהדמויות הראשיות חברות באגודת הסתרים וגם בשבטים האפגניים הם מגלים חברים בכת.
ולמרות כל זאת, יש הברקה גדולה אחת בנובלה שכן תורמת להנאת הקריאה "הרגילה". לא אוכל להרחיב בה, על מנת להימנע מ"ספוילר", אבל אומר רק שרגע המפנה המכריע בסיפור, נפילת צמד האלים-מלכים הבריטיים, נובעת בדיוק מהמעמד העליון שהם הגיעו אליו בקרב הילידים. מעמד אלילי זה לא עולה בקנה אחד עם תשוקות של בשר ודם, ולכן כשהללו מתגלות אצלם, וגם כשמתגלָה פגיעותם האנושית מדי במלחמת המינים, מתחילה קריסתם. כך, באופן שהוא חכם מאד וגם מזעזע-מצחיק, כלומר גרוטסקי, נוצרת נקודת המפנה המכרעת בעלילה.
מבקר חופשי 