מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על מנת להעריך ספר, לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את אותם רגעים בקריאה שבהם הגרף של המוניטור "קפץ", נסק רגע לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהוענק לך משהו, שאספת אל חיקך דבר מה מהספר.

בסיפור "המלשין" של ג'וזף קונרד (1906) היו שלושה רגעים כאלה. המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז ומפורסם שתחת המסווה הזה הוא מנהיגם של אנרכיסטים שפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזכרונותיו. הוא מספר לו על החלק המוזר שנוטלים לעתים בני המעמדות העליונים בתמיכה באנרכיסטים, שמבקשים הרי למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים אותם בני מעמדות גבוהים. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" מטעים האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם עצמם, נובעת משעמום ואהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותכננה פעילויות תעמולה וטרור. הדרך היחידה לגלות מי הבוגד הייתה על ידי ביום של פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, כעת לא בגלל רעיון מעניין אלא בגלל יכולת עלילתית מרשימה. בפעם השלישית, שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי, נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהיא זו שהכריעה את גורלו של ניסיון החשיפה של הבוגד. עם זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין כוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה – כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון: מי שמעוניין כיום לכתוב רומן אוונגרדי נועז ובלתי מתפשר, שיתאר פשוט אהבת אמת; הרי המיינסטרים סבור שאין דבר כזה, שאין ישר, אלא רק הפוך על הפוך – אבל, בכל זאת, משהו בפאתוס המוצנע של המעשה הוא אנכרוניסטי, בהתפעלות הכמו כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על כל האינטרסים האנוכיים כמו גם על כל האידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, "פְרֵיָיה של שבעת האיים" (1912), המוניטור שתיארתי לעיל לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. וכוחה זה היציב רב יותר והקריאה בה מספקת יותר מבנובלה הראשונה שדנתי בה. אם "המלשין" שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים אירופאיות (למשל ברומן "הסוכן החשאי"), ובכך הוא מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש"פרייה" שייכת לחטיבה ביצירתו שעוסקת בקולוניאליזם האירופאי ("לב המאפליה", כמובן) או פשוט שגיבוריה הם הקולוניאליסטים האירופאיים. פרייה מכותרת הנובלה היא בתו היפה של מתיישב דֶני שהתיישב באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו שמתאר את האהבה שבין פרייה לימאי וסוחר אנגלי אחר, ידידו של המספר, בשם ג'ספר, כמו גם את קנאתו של איש הממשל ההולנדי האלים, אדם בשם הימסקירק, באהבה הזו. כן מתוארת עמדתו המתרפסת של אביה של פרייה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש חרדתי מפני כוחן של "הרשויות" ההולנדיות. הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוטי הדמויות המובחנות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הרומן. הן ג'ספר והן הימסקירק שטים באניותיהם על פני אלפי קילומטרים ולעתים מתכנסים באי של הזקן על מנת לחזר אחרי בתו ואז חוזרים לשיוטיהם. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי מונגדים כך לאינטימיות של הבית על האי, אלא שגם בו מתרחשים אירועים נשגבים של סערות המתחוללות הפעם בלב אנוש (אהבה וקנאה). על אף שגם פה מבצבץ אותו אנכרוניזם באשר לפאתוס של האהבה הרומנטית, הרי שהוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען אחורנית בכיסא או במיטה ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים מדייקים, שנגלל בסבלנות ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו, ושמתרחש בנופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים כמו מניפת ענק. קונרד גם הופך את הדו-תורנית של ג'ספר, הבית שהוא מייעד לו ולפרייה אחרי נישואיהם המיוחלים, לדמות נוספת, לצלע רביעית במשולש האהבה המתואר כאן, שיש לה תפקיד מפתח בעלילה.

עלילת חייו של קונרד מעניינת לא פחות מסיפוריו. הוא נולד ב-1857 בברדיצ'ב למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית. שתי היצירות שנסקרו לעיל הן הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו.