מבקר חופשי

במבי שלג שהייתה עורכת של המגזין "ארץ אחרת" (הייתה לי הזכות לכתוב בו וכך הכרתי אותה מעט) הלכה לעולמה והיא עוד לא בת 59.
במבי שלג הייתה גשר. גשר אמיתי בחברה מקוטבת. היא התחילה את הדרך, כמו רובנו, בגדה אחת, אבל מתחה את עצמה, קרעה את עצמה, כדי להציב גשר בין גדות.

אני חושב שגורלה של מדינת ישראל תלוי בקבלת המופת של במבי. לא, לא "קירוב לבבות" שטחי ומרפרף היה המופת שלה, לא "אחדות בעם" מאלחשת (ולראייה החשיבות הגדולה שייחסה לדיאלוג עם האוכלוסייה הערבית). אלא הבנה אידאליסטית-פרגמטית שפריחה של מקום – או קריסה של מקום – כמו ישראל נעוצה ביכולת לייצר קואליציות נרחבות, להתפשר, להתפשר באמת, להיפתח, להיפתח באמת, ועם זאת לא לאבד את זהותך.

באופן ספציפי יותר, אני חושב שאנחנו מצויים ברגע היסטורי שבו עתידה של ישראל כרוך במפגש של הציונות הדתית המוכנה לפשרה, זו שלא זנחה את עם ישראל עבור ארץ ישראל, זו שלא זנחה את התקווה לחברה שוויונית יותר בגלל שהסתנוורה מכך שאנחנו "אומת היי-טק", הציונות הדתית שבמבי ייצגה ובמידה מסוימת גם יצרה, עם חלקים באליטות הישנות והחדשות שגורלו של המקום הייחודי והקשה הזה יקר ללבם. החשיבות במפגש הזה נובעת משום כוחה הגואה של הציונות הדתית ברגע הנוכחי (אם כי מיעוט תמיד חש עצמו מיעוט – גם כשהוא רב כוח; וכך הדבר גם בצד שמאל של המפה הפוליטית). מה שנבנה בישראל בעמל דורות ומתוך תקוות דורות ובדם של רבים הוא יקר ערך מכדי להפקירו לסקטוריאלים ולקיצונים עם הקצף בשולי הפה ולפנאטים עם הברק בעיניים ולדמגוגים האופורטוניסטים ולציניקנים העולצים-אטומים וסתם לחמומי המוח וריקי השכל – זו, בין היתר, המורשת של במבי.

וגם זה המופת של במבי: התפיסה הקנאית שלה את מקצוע העיתונות, כמקצוע אצילי, חיוני, שירות חברתי ממדרגה ראשונה שיש להצילו מטלפי אינטרסנטים רבי עצמה. האידאליזם שלה לעתים הביך אותי (כמי שגולש לעתים, לעתים בעל כורחו, לניהיליזם). חשתי גם אשמה למולו. אבל לאידאליזם הזה נלווה כושר ביצוע ופרגמטיות: ולראייה המגזין שערכה (ביחד עם סגנית העורכת, תיבדל לחיים ארוכים, נעמה צפרוני) בתנאים בלתי אפשריים שנים רבות כל כך.
יהי זכרה חרות במחשבתנו