אני קורא בפעם השנייה את "חיי אהבה" של צרויה שלו (1997). קורא בהתפעלות, בהינשאות בהולה, בטרדה עמוקה מרומן שמזמן לא חוויתי כמותה, בהישארות עד השעות הקטנות של הלילה על מנת לקרוא עוד קצת, עוד קצת.
נכון, יש אלמנטים מלודרמטיים שפוגמים מעט ברומן, אבל זה רומן רושף חיים, אינטנסיבי וחריף, כתוב בדיוק ובפיוט ובמוזיקליות של משוררת ובבקיאות בגסות ובזוהמה ובנפלאות ובאימה, בקיצור ברקבוביות של הממשות, החיוניות לצמיחת פרוזה משובחת (בלוויית היכולת לבניית עלילה מחושלת אך רבת המצאות). ונדמה לי שבכל "חמישייה פותחת" של הרומנים הישראליים של שלושים השנה האחרונות (כלומר, בשנים שאחרי "סוף דבר" ו"התגנבות יחידים") הוא "בפנים".
בפסטיבל הסופרים הקרוב אנחה מפגש בין צרויה שלו לסופרת הישראלית הכותבת באנגלית והמעניינת שלי אוריה ("ניו יורק 1 תל אביב 0").
אשתדל לא להפריע 🙂
הפרטים בקישור שלהלן:
מבקר חופשי 
תגובות
מבחינתי "טרה" שלה היה נפלא אף יותר
הכל בגללך! כלומר, לא נטיתי אחרי הספר הזה מלכתחילה, אולי מרוב אי אמון שמקורו בדעות קדומות על ספרות ישראלית, נגיד כך, או מה שנחשב לספרות ישראלית "להיטית" – נגיד אחרת – ועכשיו אמהר לרכוש ולקרוא. מה יהיה? יגרשו אותי מהבנק בקרוב! טוב, גם מפני שרכשתי צילום גדול נהדר של הצלם איש הגולן מיכאל שמידט, שלמדתי להכיר את עבודותיו בבת הספר למבוגרים הנקרא פייסבוק, ובעצם בגלל שניכם הבנק עלול לתת לי גט פיטורין…