מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלחנדרו סמברה הוא סופר צ'יליאני יליד 1975 (שכבר שני ספרים נוספים שלו, שטרם קראתי, תורגמו לעברית). כלומר, ילדותו עברה עליו בצל הדיקטטורה של פינושה, שהדיחה, בסיוע ארה"ב, את ממשלת השמאל הנבחרת של סלבדור איינדה ומשלה בצ'ילה בין 1973-1990. המספר האוטוביוגרפי כותב: "פינושה – בשבילי הוא היה דמות בטלוויזיה עם תוכנית שאין לה שעות קבועות, ולכן שנאתי אותו, בגלל השידורים המשעממים הכלל-ארציים שקטעו את התוכניות הכי טובות. אחר כך שנאתי אותו כי הוא רוצח בן זונה, אבל אז שנאתי אותו רק בגלל המופעים הטורדניים ההם שאבי צפה בהם בשתיקה". הטקסט נכתב מפרספקטיבה של שנות האלפיים ובחלקו הוא מעין חשבון נפש שעורך הסופר, או חשבון שהוא בא עם הוריו ובני דורם ומעמדם, בני המעמד הבינוני, שהעלימו עין מהעוולות של המשטר הצבאי. "הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו. זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות". אביו אף אומר לו באחד מוויכוחיהם בהווה: "פינושה אמנם היה דיקטטור וכל זה, הרג כמה אנשים, אבל לפחות בתקופה שלו היה סדר". לרגעים המספר מתעמת עם הוריו על התנהלותם, לרגעים הוא מספר איך כילד התבקש על ידי חברת ילדות לרגל אחרי דוד שלה. אלא שבדיעבד מסתבר לסופר המבוגר שהדוד לא היה דוד כי אם אביה של חברת ילדותו, שהחליף את זהותו וחי בנפרד מבני משפחתו בגלל שהיה קומוניסט ונרדף על ידי השלטונות.

אבל הדרמה שבספר הצנום הזה אינה מתמקדת רק בחיים תחת משטר פינושה וסגירת חשבון ובחשבון הנפש עליהם בדיעבד. הדרמה הנוספת היא הדרמה של כתיבת הטקסט עצמה. המספר מתלבט אם ואיך להמשיך אותו. לרגעים מחליט לנטוש את כתב היד. בפעם אחרת הוא מראה אותו לאקסית שלו, השניים חוככים בדעתם אם לחזור לחיות יחד, ומחכה לשמוע את חוות דעתה. האקסית מעט מתרעמת שהיא מופיעה בטקסט (אני בכוונה לא קורא לו "רומן", גם בגלל שהוא קצר וגם בגלל אופיו). יש רמז מסוים בטקסט שהאקסית ששמה אֵמֵה, היא היא חברת הילדות המוזכרת ששמה קלאודיה, שבחלקים אחרים בטקסט מסופר איך כאישה בוגרת היא שבה לצ'ילה מארה"ב בה היא חיה, שבה לצ'ילה בגלל מות אביה (אותו "דוד" שאחריו ביקשה מהמספר הילד לעקוב) ומנהלת רומן קצר עם המחבר.

המסורת המובהקת ביותר של הכתיבה בלשון הספרדית, זו שמתחילה עם סרוונטס עצמו (ונציגים נוספים מובהקים שלה הם אונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו), היא זו שאובססיבית ביחס להבדלים ואי ההבדלים בין הבדיון למציאות (כידוע, דון קיחוטה לא רק שבעצמו איבד את יכולת ההבדלה בין ספרי האבירים הפנטסטיים לחיים האמיתים, והוא מנסה לחיות בחייו את חיי האביר הנודד של הבידיון, אלא גם סרוונטס עצמו כמו איבד את יכולת ההבדלה בין הבדיון למציאות ובחלק השני של דון קיחוטה מפגיש את גיבורו עם התיאור של עלילותיו בחלק הראשון, כלומר הגיבור שלו כמו יצא מתוך הטקסט אל המציאות ומתעמת עם אופן ייצוגו). סמברה, שדן במלאכת כתיבת הטקסט הזה שלפנינו בטקסט עצמו, פועל כאן במסורת הזו, שהפכה גם לאוניברסלית בדורות האחרונים באגפים של הכתיבה הפוסטמודרנית.

חוויית הקריאה אוורירית ועדינה. אם כי, לעתים, מרוב עדינות ואווריריות היא כמעט חסרת מהות, חסרת משקל. הספר הזה שייך גם במובהק למגמה האוטוביוגרפית בספרות של השנים האחרונות. אלא שלא כסופר כמו קנאוסגורד, למשל, סמברה חמקני באשר לאמיתות המידע האוטוביוגרפי שהוא חולק עם קוראיו. משפטים כגון: "הרומן מתקדם לאט. אני מבלה את הזמן במחשבות על קלאודיה, כאילו היא קיימת, כאילו הייתה קיימת אי-פעם. בהתחלה הטלתי ספק אפילו בשמה. אבל זהו שמן של תשעים אחוז מהנשים בדורי. הגיוני שזה יהיה שמה. גם המצלול לא נמאס עלי. קלאודיה. מוצא חן בעיני מאד שלדמויות שלי אין שמות משפחה. זו הקלה", משפטים כאלה, שעקרונית היו יכולים לעצבן, בגלל חמקנותם ביחס לאמיתות הסיפור, בגלל המידע שלאו דווקא מעניין את הקורא ביחס לתהליך הכתיבה, לא מייגעים כאן. הכל הוא שאלה של מינון, כנראה, של טון ושל מוזיקליות. סמברה, גם אם הוא לא מגביה לפסגות, לא מועד לתהומות.