(את תרגומו החדש של אהרן שבתאי טרם קראתי, אבל זו הזדמנות להערה הבאה)
קורה משהו מוזר הרי ביצירה הזו. עניינה הוא כביכול מלחמת יוון וטרויה, המלחמה ההרואית והגדולה. אבל בפועל, עניינה הוא המאבק בין אגממנון לאכילס, בתוך מחנה היוונים. אגממנון, אחרי שלקחו ממנו שפחה, לקח מאכילס את השפחה האהובה עליו, בת-בריסס. אכילס נעלב ופורש מהמערכה. בעקבות זה הטרויאנים כמעט מנצחים. אלא שאז, הקטור, מנהיג הטרויאנים, הורג את פטרוקלוס, הרֵע של אכילס. אכילס נוקם את נקמתו בהקטור והורגו וכו'
מה שהומירוס עשה הוא תלכיד אסתטי ומוסרי:
את הגוש הגדול של מלחמת טרויה הוא פרט לסכסוך אישי ואנושי מאד בין שני מנהיגי היוונים, אכילס ואגממנון. כך ניתן לעקוב ביתר עניין ומעורבות רגשית אחר הסיפור – זה לא "יוון" מול "טרויה", זה סיפור אישי, ממוקד, שמשתלשל גם בעלילה הדוקה שבה דבר מוביל לדבר.
אבל יש כאן גם לקח מוסרי: בהקשר הזה (אם כי לא בהיבטים אחרים של ה"איליאדה" בהם המלחמה נתפסת כדבר מה אצילי; ועם זאת, בהנחה שיש מן המשותף בין כותב/י שני האפוסים היווניים הגדולים, זהו אכן הסב-טקסט ה"אזרחי" של ה"אודיסאה") הומירוס ממחיש כך שמלחמה היא דבר רע, ולכל הפחות מגוחך ומאד לא אסתטי, לא רק של טובים מול רעים – הנה, אפילו באותו מחנה פורצת מלחמה בין שני מצביאים! זו תכונה אנושית מפוקפקת, מלחמה.
מלחמה היא לא דבר מה הרואי רק – אלא גם התקטננות על ענייני נשים.
והרי השפחה שנלקחת מאכילס ומביאה לריב ולמדון בינו לבין אגממנון, למלחמה הפנימית בתוך מחנה היוונים, היא פרודיה על מלחמת טרויה כולה, שפרצה גם היא בגין לקיחת אישה שלא כדין: חטיפת הלנה.
מבקר חופשי 