מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי, יליד 1949, הכותב בצרפתית. הוא גם אדם נאור ואמיץ מאד. מבקר חריף של האיסלם הרדיקלי ושל השחיתות באלג'יר, שאף ביקר בישראל ב-2012 על אף הגינויים שזכה להם בשל כך. אך למרות שעמדותיו מעוררות אהדה והערכה רבות, כולל העמדה העקרונית בספר הנדון כאן, הרי ש-"2084" שלו הוא רומן משעמם, צפוי, טרחני וקלישאי. כבר השם הוא אות אזהרה רציני. סנסל, כמובן, במודע, "מרפרר", כמו שאומרים אצלנו בעדה, לג'ורג' אורוול (ואגב, גם ל"הדבר" של קאמי ול"המשפט" של קפקא). אבל באופן כללי סופרים נחלקים לכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בחיים ולכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בספרים, אחרים. וככל שאתה יותר סופר מהסוג השני, "אינטר-טקסטואלי" כמו שגורסים לעתים בהתפעלות מבקרים תתרנים מבחינה אסתטית, כך כתיבתך נעדרת יותר ויותר חיוּת, כך היא גרועה יותר (להוציא מקרים נדירים שבנדירים). בכלל אני קורא להחזרת מושג "החיים" לביקורת הספרות – סופרים הם קואבויז שצריכים ללכוד בפלצור שלהם, כלומר במילים ובצורה, חיוֹת גדולות מתנועעות, ולא ספרים רבועים דוממים.

ולעניינו. "2084" מתאר עולם עתידני שבו מושלת הבערות. עולם של שלטון דתי רודני שבו מושל רודן-נביא מסתורי בשם אבַּי, המשרת אל קנא בשם יוֹלָה. אכן רמז דק מן הדק לאיסלאם. אחרי שורת מלחמות קודש מתבססת האימפריה של אבי על כל העולם הנושב הנודע. אזרחיה חיים בעוני. הוצאות להורג המוניות מתרחשות חדשות לבקרים. תשע (לא חמש, חלילה, באלגוריה "המתוחכמת" שלפנינו) תפילות ביום מונהגות במדינה. וכן הלאה וכצפוי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם אַטִי שניעורים בו ספקות ביחס לדת השלטת. יצר של חירות מפעם בו. הוא חובר לחבר ספקן גם כן, נכד לסב שהיה מראשי המשטר החדש, והם יוצאים למסע לגילוי האמת, האמת על המשטר הנוכחי, האמת על הקיום בכלל. יעדו העיקרי של המסע הוא פגישה עם ארכיאולוג בשם נַאס, שסיפר פעם לאטי על תגלית ארכיאולוגית מרעישה שמנפצת את טענות המשטר החדש בחשפה ציוויליזציה מפותחת שקדמה לו.

הגיבורים של הסיפור הם רק גלגלים להנעתו. הם לא מאופיינים באופן דק, הם אינם חיים ממש, הם לא אנשים בשר ודם (הם, למשל, נעדרי מיניות ורגשות אהבה). יש גם רישול מוזר בשימוש של המספר במושגים שלקוחים מהעולם שלנו ושיבוצם התלוש בתוך ההקשר של הבערות שהוא מתאר, מונחים מתחום המדעים המדויקים או ההיסטוריה שלעולם המתואר על ידו אמורים להיות זרים. אבל העיקר: התכנים עצמם פשוטים, מובנים מאליהם, גם אם נכונים. בערות זה רע. הדת בגרסתה הקיצונית יכולה להשתלט על העולם ולמעוך את החירות ואת האינדיבידואליות. שליטים משתמשים באויבים מומצאים או קיימים באמת על מנת להסיט את תשומת לב ההמונים ממצבם הרע. כל זה אמת ויציב, וחשוב מבחינה פוליטית. אבל בספרות אנחנו תובעים יותר מליברליזם והומניזם מוצדקים, יותר מהבעת דאגה מוצדקת לעתיד הליברליזם וההומניזם. יותר מתובנה של תנועת-נוער נאורה מעין זו: "הוא (אטי) מעולם לא חשב על כך, אך אם היו שואלים אותו היה משיב שהאַבּיסטנים דומים כולם, שהם כמוהו, כמו האנשים משכונתו בקודסאבאד, בני האנוש היחידים שראה אי פעם. אך מתברר שהם מגוונים לאין שיעור וכה שונים, עד שבחשבון אחרון כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ייחודי, בלתי נתפס, ובדרך כלשהי יש בכך כדי לשלול את רעיון העם, האחד והאמיץ, עם של אחים ואחיות תאומים. העם הוא אפוא תיאוריה, אחת מני רבות, מנוגדת לעיקרון האנושיות". כשיצא הרומן בצרפת קראתי שוולבק – שכתב גם הוא רומן "אפוקליפטי" על עליית האיסלאם לשלטון – טען שסנסל העז אף יותר ממנו. אם וולבק אכן קרא את הספר, וזה לא בטוח, הרי שהייתה פה אמירה אירונית או סלחנית במופלג. אין מה להשוות בין העניין שמעוררת הקריאה ב"כניעה" של וולבק לשיממון שמעוררת הקריאה ב"2084". ולמה? כי ב"כניעה" הדמות של הגיבור מעניינת; התסריט העתידני הוא לא "אפוקליפטי" קיצוני וילדותי אלא הגזמה לא מופרזת מדי ומעוררת למחשבה של המציאות העכשווית; כי העמדה של הדת ב"כניעה" מוצגת גם היא באופן מעניין; כי וולבק הוא גם מבקר של ההומניזם והליברליזם החילוני; כי יש ברומנו קטעי הגות מקוריים.

כשאני כותב ביקורת שלילית כמו זו, אין כוונתי שרע עשתה ההוצאה שתרגמה את הספר לעברית. טוב, טוב שתהיה ספרותנו מעודכנת במה שקורה בעולם ובספרות העולם. קל וחומר בעולם הערבי שבלבו אנחנו חיים ואיתו עלינו לחיות, נרצה בכך או לא, בשכנות טובה ככל שניתן. יותר מכך: אחזור ואדגיש את הערכתי הרבה לעמדותיו האמיצות של הסופר, שייתכן ואף מסכן את חייו על מנת להביען. המבקר יכול רק להוריד את הכובע בפני אומץ לב כזה. הלב של סנסל ברומן הזה במקום הנכון. אבל, מבחינה ספרותית, לבו של הסופר הוא הדבר הנכון הכמעט-יחיד ברומן הזה.