"אלה שאוהבים את החיים לא קוראים. הם גם לא צופים בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיגידו אחרים – גישה אל העולם האמנותי היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים".
"החיים מכאיבים ומאכזבים. זה חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים באופן כללי היכן אנו עומדים ביחס למציאות ולא טורחים לדעת יותר מכך. האנושות, במצבה כעת, מעוררת בנו רק סקרנות חלושה".
מישל וולבק הצעיר, בספרו הראשון שהנו מסה על סופר המד"ב ה.פ.לאבקראפט ("לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים", מ-1991, בתרגום חופשי שלי מאנגלית), בהלך רוח שופנהאוארי שמכיל תובנה גאונית וגאונית גם בפשטותה על מהותה של האמנות והערה חשובה – אם כי מעט פחות מרשימה; אם כי חשובה ביותר להבנת וולבק עצמו – על מעמדו של הריאליזם בספרות.
מבקר חופשי 
תגובות
נהדר! אחפש את וולבק הראשון.
ריאליזם בספרות זו מוגבלות. זה מה שהקוראים רוצים. לשמחתם גם מבקרים מהללים את הריאליזם, את "העולם כפי שהוא", בעוד מתחת לאף יש הרבה יותר מ"כפי שהוא" ואפילו בתוך ההגדרה של 'ריאליזם', אבל לא רוצים להביט אפילו מעט קדימה, עדיף להביט אחורנית.
או אה, איזו נחרצות: הריאליזם הוא "מוגבלות", הריאליזם מוסבר ברצון הקוראים, ובכך פטרנו את כל מורשת התרבות המערבית מהומירוס עד בלזאק וטולסטוי ופרוסט…
גם עם הנחרצות של וולבק אני לא מסכים.
התכוונתי: מה שמוגדר 'ריאליזם' צריך לעבור רוויזיה, כי מה שלא היה ריאלי כלל פעם, כיום ריאלי ואף דרך שיגרה, ומה שהיה 'מדע בדיוני' פעם, או 'פנטזיה', כיום בתוך הריאלי, אבל תומכי 'הריאליזם' בשלהם. מה הם יגידו מחר, אה נכון אתמול זה לא היה ריאלי היום כן. קצת מרחב לספרות.
אלה שאוהבים את החיים דווקא רואים סרטים בכיף, אולי לא סרטים צרפתים.
האמירה של וולבק קצת יותר מתוחכמת…היא קצת הגזמה אירונית, מודעת לעצמה, חצופה ובוטה במכוון, של טיעון מסוים, ומצד שני היא גם קולעת לעומק הצורך האנושי לצלול למציאות אחרת, קרי לאמנות. לצורך הזה יש צד בידורי – לשקוע בחיים משעשעים, מותחים ומסיחי דעת, ויש צד רציני – לעצור ולטפל ולגהץ ב ואת קפלי הקיום וכאביו. יש בשורש האמנות, גם ואולי במיוחד בסרטים הוליוודיים, יסוד של בריחה מהמציאות. ואנחנו בורחים כי יש ממה לברוח… משעמום, מבינוניות, מחוסר חדות, מכאב וכו'… לא צריך ישר להתגונן לנוכח אמירות כאלה ולהצהיר בקולי קולות על אהבת החיים שלנו. היא לא מוטלת בספק… אפשר לחכות מעט.
את הראשון תומאס מאן כבר אמר ב"טוניו קרגר" בחן רב, ועדיין זה קצת סכמטי ואנשים כל הזמן יוצאים מהקווים.
והמובאה השנייה קשורה איכשהו לחן של וולבק, חן של חוסר מאמץ – לשכנע או לגייס או למצוא חן או לענות על ציפיות – כי זה ממילא בלתי אפשרי. זה מייאש כשאין אל מי לדבר (כביכול וגם לא כביכול) אבל גם משחרר.
תודה, מרית, אני אכן צריך לחזור ולקרוא ב"טוניו קרגר". מתכנן כבר זמן מה.
מעניין מה תחשוב. כשקראתי אותו לראשונה צרמה לי הסכמטיות. שנים אחר כך חזרתי אליו כשכתבתי על האיור הנפלא של בתיה קולטון ל"עציץ פרחים" (מן החלון פרח עציץ) של ביאליק, והופתעתי מחן הנעורים. (הם היו בני אותו גיל אגב, מאן היה צעיר מביאליק בשנתיים…)
איזה כיף שיש את וולבק (ואותך להביא לנו את וולבק). במיוחד בחג.