פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בשיאו של הרומן הזה, שראה אור לראשונה ברוסיה ב-1992 (ומתורגם יפה בידי דינה מרקון), המספרת, משוררת בשם אנה אנדריאנובנה, באה לחלץ את אמהּ מבית חולים פסיכיאטרי. עומדים להעביר את האם למוסד סיעודי מפוקפק, ואנה, ענייה מרודה, שמגדלת לבדה את הבן של בתה, מחליטה להחזיר את אמהּ לדירתה, למרות דלותה ההגדולה. בבית החולים מסכימים כמובן שהבת תיקח את האם אתה ועל אחריותה, אלא שאפילו כסף למונית על מנת לחזור הביתה עם האם אין לה. ואז מנצנצת בראשה של אנה ערמומיות של נואשים. היא מעלה את אמה לאמבולנס שעתיד להעביר אותה למוסד המפוקפק ואז פונה בעסקה לנהג: "אתה יכול להסיע אותה למוסד הזה, כרצונך…אבל אתה יכול גם להסיע אותה למקום קרוב לפה. עשרים דקות נסיעה בסך הכל. הנה, המסמכים אצלי. אתן לך אישור שלקחתי אותה הביתה. זה הכול. החלטה של הרגע האחרון, אתה מבין? ולך יהיו חמש שעות פנויות". זה רגע שיא לא רק בגלל ההתפתחות העלילתית שהוא יוצר (אותה לא אחשוף פה), אלא גם משום שבצורה תמציתית הוא ממחיש משהו מכוחו של הטקסט הזה: זהו טקסט שחושף את החיוניות הבלתי רגילה של הגיבורה שחיה בשולי החברה, את האנושיות העזה שלה, שמתבטאת באהבה עזה, חייתית, לבני משפחתה, אהבה שמולידה כאן תושייה, ובהכללה: את האנושיות מעוררת הכבוד של אנשים שחיים במציאות עלובה.
כמו כמה מהבולטים בסופרים האירופאים של שלהי המאה העשרים, הצורה שבה בוחרת פטרושֶבסקָיָה לספר את סיפורה היא צורת המונולוג השוטף, הקדחתני, הבהול, צורה ספרותית שהיא המקבילה המילולית למשיכה בחולצתך בסמוך לזרועך ולאמירה הנלווית לה: 'תקשיב, בן אדם, בן אדם במצוקה מדבר אליך'. הגיבורה, אנה, חיה במוסקבה ומגדלת כאמור את נכדה. היא מתפרנסת בדוחק רב בעבודה בעיתון ומפרסום שירה. בנה, אנדריי, הוא אלכוהוליסט ואסיר לשעבר שתובע מאמו כסף בכל הזדמנות. בתה, אליונה, הרה שוב ושוב, ואז שוב, לגברים שאינם מקבלים אחריות על ילדיהם. כל העומס נופל על אנה. אנה אינה קדושה מעונה. היא רבה עם בתה ובנה ואמה וחתנה מריבות צורמות, מכוערות, וכך גם עם שכניה בבניין הדל. יש כאן תיאור חזק מאד של הכיעור שבעוני, של חוסר האסתטיות הפיזית והנפשית שלו. ולמרות זאת אנה מעוררת כבוד, לא רחמים. היא גיבורה מלאת חיים וכוח. קודם כל בגלל היכולת שלה לאהבה, לאהבה פראית, למרות כל צרותיה. במיוחד היא חשה כך כלפי נכדה: "אני אוהבת אותו אהבת בשרים, אהבה לוהטת. תענוג להחזיק בידו הדקיקה, חסרת המשקל, לראות את עיניו הכחולות העגולות עם הריסים האלה". אבל זו ספרות מעולה, בין היתר, כי אין כאן סנטימנטליות. אנה מודעת למקור הטהור-מזוהם של האהבה, לַאֵרוס: "הורים בכלל, וסבתות וסבים בפרט, אוהבים את הילדים הקטנים אהבת בשרים המשמשת להם תחליף לכול. אהבה חוטאת, חובה עליי לומר, שרק מקשה את לבו של הילד ומעודדת אותו לפרוק עול, כאילו הוא מבין שיש כאן טעם לפגם. אבל מה לעשות? זה צו הטבע, לאהוב. האהבה ניתנה לנו, וגם אלה שלא מגיע להם, הזקנים, חוסים תחת כנפיה. התחממו!". איזה רוסיוּת קלאסית נהדרת יש במשפטים האלה! עירוב של שיא הרוך ושיא האכזריות. אכן, אכן, צודקת הסופרת אליס ביאלסקי באחרית הדבר שלה כשהיא כותבת ש"פטרשבסקיה ממשיכה את המסורת ההומאניסטית של הספרות הרוסית הגדולה".
המסורת ההומאניסטית הזו גדולה כי היא ממחישה את האור הלא כבה שדולק בחזה של גיבורת השוליים החשוכים. זה "הומאניזם" שלא מסתפק בהצהרות טובות לב אלא מפשיל שרוולים בהמחשת הראוי לכבוד אצל בני האדם. הזכרתי את ההמחשה דרך תיאור האהבה החייתית של אנה למשפחתה (הנה עוד דוגמה: "כוח אפל ומצמית, תשוקה טרופה ועיוורת – לרגליו של בנך האהוב ליפול כמו הבן האובד, שיר" – וזה ביחס לבן השיכור והנצלן, כן?). וההמחשה באה לידי ביטוי גם בצורת המונולוג ההיסטריוני של הגיבורה. הוא שנון וקומי לעתים, תזזיתי ומהיר ונטול כבדות של דיכאון, לעתים גולש לזרם תודעה, לעתים זועם ומקונן אבל תמיד נטול הונאה עצמית ולעולם לא גולש לרחמים עצמיים. הוא מעורר כבוד. עובדות החיים האכזריות לא נסתרות מאנה: "מחריד כמה אין לנו מושג על הכיעור שלנו, ולעתים קרובות אנחנו מופיעים לפני אנשים בצורה שעלולה לסכן אותנו, כלומר שמנים, מדולדלי בשר, מלוכלכים. התעשתו, בני אדם! אתם דומים לחרקים אבל דורשים אהבה". אבל לאנה יש אהבה גם למכוערים ולמדולדלים, גם לאמה, גם לבנה. וגם לעצמה.
האמירה המפורסמת של קפקא על הספרות שצריכה להיות כגרזן שמבקע את הים הקפוא שבתוכנו מתגשמת כאן. ומתחת לקיפאון – להבת האהבה.
מבקר חופשי 
תגובות
יפה
לא קראתי את הספר אז ההתרשמות שלי כמובן בערבון מוגבל. וזה עניין של טעם. אחרי שאמרתי אז יש חשש שההסכם עם נהג האמבולנס לוקח להתבוננות באיך היה נהוג או אפשר ברוסיה. אצלנו למשל גם? משהו לא אישי. נראה שהסופרת פונה לכוון לא אישי מספיק לדעתי, ומגיעה להצהרות, משהו שנקלט קצת מאמנות סובייטית שפונה למיליונים רבים ויש בה גם תעמולה. פשוט הטון הזה היה כה דומיננטי ברוסיה, שדבק בה. הפיסקה החזקה: " .. אוהבים את הילדים הקטנים אהבת בשרים המשמשת להם תחליף לכול. אהבה חוטאת … שרק מקשה את לבו של הילד ומעודדת אותו לפרוק עול, כאילו הוא מבין שיש כאן טעם לפגם. אבל מה לעשות? זה צו הטבע, לאהוב. האהבה ניתנה לנו, וגם אלה שלא מגיע להם, הזקנים, חוסים תחת כנפיה. התחממו!". משכנעת מאוד האמירה על הזקנים ופה היא הצליחה לכתוב בנימה ההומנית הרוסית הגדולה (אולי בגלל שעוד לא הגעתי לגיל לא קלטתי שגם הקטע המצוין הזה לא עובר? מקווה שלא). אבל ניתוח האהבה המפוקפקת של ההורים לילד זו פסיכולוגיה חלופית כלשהי. האם באמת אהבת הורים לילדם מחפה מבחינתם על חששם להזיק לו בטעות, או מחוסר מחשבה למשל? האם יש קשר בין אהבתם לילד לבין התפתחותו לאדם חסר גבולות וכו'? מובן הרצון לקבל הדרכה והנחיה בחיים הקשים האלה מאדם חכם, אבל סופר לא יכול לתפוס את הכס הזה, זה פשוט לא התחום שלו. סופר כנראה כותב סיפור, לא הצהרות וניתוחים, ומהסיפור שכתב גם הוא לומד מה שלא ידע, או חשב שלא ידע. סופר בכלל לא יכול להצהיר כלום.
רצה, לא בדיוק כי כבר מזמן קשה לי לרוץ, למצוא את הספר. בשכונה שלי אין חנות ספרים ובמרכז של רמת אשכול יש, ואולי שם יהיה הספר? מקווה שיהיה ואקנה אותו מחר. נסחפצי אחריך, מבקר חופשי!
צריך להיות נסחפתי, כמובן. סליחה על טעות ההקלדה!
תודה רבה
בינתיים קראתי את הפרק הראשון ואין לי כוח אליו… זה עניין של טעם. לטעמי הספר תזזיתי מדיי או במילים אחרות מייצר תחושה היסטרית. לא טוב לכותבת לצאת היסטרית, ולענות על הסטיגמה המקובלת שנשים הן "היסטריות", והסופרת גם מדגישה מאוד באופן "נשי צפוי" את אהבתה היוצאת מגדרה לילדים. שילוב לא טוב. חסר קור רוח. נכון שיש הערות ציניות מוצלחות מאוד, אבל זה לא מספיק. לא אמרתי שציניות זה פתרון להיסטריה, אבל גם זה טוב כשאין משהו אחר.
לצערי הגדול סטימצקי לא מחזיקים את הספר בחנות שלהם, בכל אופן לא בזו שברחוב עמק רפאים בירושלים, כך שלא הצלחתי לקנות אותו. ביום שישי הייתה ביקורת כלבבי על הספר, מאת רות אלמוג ב"הארץ". אני מתכוונת לכך שהיא כתבה ביקורת בדרך שמדברת אלי, בדומה לדרך שלך, אריק גלסנר. בחנות של סטימצקי אמרו לי בשבוע שעבר שהספר יצא בהוצאה שלא מאלה שמגיעות אליהם. שערורייה!
לכרמלה, נסי בצומת ספרים. השעה לילה אינו קל לקריאה, בעיקר בשל המציאות המתוארת בו. חוסר המרחב הפיזי והרעב בולטים לנוכח הקשר העמוק בין הסבתא לנכד, יחסים בהם הכול מותר ובלבד שהילד ישרוד בדומה לאלה תולדות- אלזה מורנטה. אין ספק שמדובר ביצירת מופת, שמביאה את החיים ברוסיה הקומוניסטית לפתחו של הקורא בו ימינו. אגב, מעניין להשוות בין ספר זה לבין הרומן הישראלי החדש ׳בנדיט׳ מאת אורלב העוסק ביחסי בן – אב מתוך זווית ראייה אחרת.
תודה, לאה. קניתי מזמן, וקראתי כמובן. היו לי רגעים, בזמן קריאתו של הרגשת דחייה עד כדי גועל כמעט, מהעליבות, ההזנחה, הלכלוך, העוני, ההריונות החוזרים… רק לחשוב על כך שהייתי בנעורי, בגיל הנקרא טיפש-עשרה – מן המאמינות בברית המועצות, מעוז השלום, הסוצאיליזם, הקדמה, אוחוות העמים – ערכים שחונכתי עליהם בתנועת הנוער השומר הצעיר. ההתפכחות שלי היתה מוקדמת, לפני גילויי חרושצ'וב בוועידה העשרים, ובהתאם לכך לא חתמתי על הצטרפותי למפ"ם, כחברת קיבות צעירה ומרדנית…
ספר כל כך חושפני ומכאיב.
אחוות העמים, צריך להיות. סליחה על הטעות.