מבקר חופשי

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בתרבות הספרותית העברית הצעירה, בתרבותנו הספרותית המודרנית ששורשיה מזרח ומרכז אירופיים חמורי סבר (רוסים וגרמנים), לא רווחת ההבחנה שקיימת בתרבות האנגלו-אמריקאית בין "ספרות ז'אנר" (מדע בדיוני, פנטזיה, בלש, ספרות נוער) ל"ספרות יפה". זו הבחנה היררכית ביסודה שמבדילה בין המטרות השונות של "ספרות הז'אנר" הבידורית והספרות היפה המכוונת ליותר מכך (יופי, גילוי עצמי, "חינוך" במובן הרחב של המילה). אבל אחת מתוצאותיה של ההבחנה הערכית היא דווקא ליברלית: ספר ז'אנר לא נשפט לחומרה לאור ערכים שהוא לא מתכוון למלא מלכתחילה. כאשר ההבחנה ברורה, יש פחות טעם לצאת בשצף קצף נגד "ספרות ז'אנר" כי הרי אות האזהרה נכתב כבר מראש בשם ההוצאה או הסדרה שבה הספר יוצא, בעיצוב העטיפה ואף במיקום דוכן המכירה. אצלנו, כמדומה, ובגלל צעירותנו וקוטננו ושורשינו התרבותיים, כאמור, יוצאים כיום ספרי ז'אנר רבים ללא כל אותות אזהרה כאלה, מעורבים ללא הפרד ב"ספרות יפה" (שיכולה כמובן להיות גרועה בהתאם לערכיה שלה).

אבל חלק מהבעיה כיום ביחסים בין "ספרות הז'אנר" ל"ספרות היפה" אינו מקומי ישראלי אלא עולמי. בגלל התחושה שהתרבות הספרותית מצטמצמת, קהל הקוראים מתכווץ, מיטשטשים והולכים הגבולות בין סוגי הספרות, מתוך, יש לשער, אמונה של סופרים ומו"לים ש"ספרות הז'אנר" מושכת-הקוראים היא תקוותה העיקרית של הספרות והקריאה. כך, למשל, אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בלשים בספרות הרבה יותר משיעורם של הבלשים באוכלוסייה.
"הדרך של אידה", של הסופר הארגנטינאי ריקרדו פיגליה (יליד 1941), ודווקא משום שיומרותיו גבוהות יותר מאשר הרומן הבלשי השכיח, דווקא משום שהוא "רומן בלשי פילוסופי", מדגים בחריפות את מצבה העגום של הספרות הרצינית כיום. למעשה, יותר מכך: הלא מודע של הרומן הזה, או הסב-טקסט שניתן לחלץ ממנו ושלא אליו כיוון הסופר, מדגים בבהירות לא מצויה את המשבר הספרותי שאנחנו נתונים בו.

לכאורה, מדובר בסיפור בלשי לא מזיק ואף מענג באופן מתון. נכון, הוא מואץ יתר על המידה, אין לפיגליה את הסבלנות של רבי האמן הריאליסטיים של הסיפור הבלשי, אבל על כך מחפה לכאורה "הפילוסופיה" המוזכרת. נכון, היא לא מקורית ולמעשה שטחית ורצופה "ניימדרופינג", אבל גם זה מהנה בדרכו, העיכול הקל של "הפילוסופיה" המוכרת והתחושה שאתה מזהה את "השמות" המושלכים לעברך מלוא החופניים. הגיבור הוא סופר ארגנטיני בשם אמיליו רֵנסי, שמקבל (כנראה בשנות התשעים; הרומן עצמו ראה אור בספרדית ב-2014) הצעת עבודה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. המרצָה שהזמינה אותו לחוג לספרות היא פרופסורית מושכת, מבריקה וניאו-מרקסיסטית בשם אידה. השניים מנהלים רומן חשאי במרוצת השנה האקדמית. אלא שאז קורה אסון לאידה, אסון שלא ברור אם הוא תאונה או מעשה אלימות, ואם אלימות האם אלימות עצמית או בידי אחר. במקביל, שורת מטעני חבלה ומעטפות נפץ פוגעות במדענים ברחבי ארצות הברית. האם יש קשר בין מותה של אידה לשורת הרציחות הללו?

במישור מסוים זה, כאמור, רומן בהחלט לא מזיק. קצת כמו ג'ורג' מ"סיינפלד" שהחליט לרכז את הנאותיו יחדיו (צפייה בטלוויזיה, סקס ואכילה – עיינו שם), לאנשי ספרות הרומן מאחד את ההנאה הייחודית מהסיפור הבלשי (לא רק ההנאה מהמתח, אלא גם עונג קלישאת הבדידות המלנכולית של הבלש, כאן אמיליו, האופיינית לז'אנר) בהנאת הקריאה על אנשי ספרות ועל דעותיהם על סופרים (יש כאן כמה דעות מעניינות; פיגליה הוא בהחלט אדם משכיל). אבל במישור אחר, במישור הלא-מודע של הטקסט, כאמור, הרומן הזה בהיותו רומן בלשי (כלומר, כבר במסגרתו הוא מאחד בין ספרות לפשיעה), שעוסק בעצמו באנשי ספרות נרצחים ובולשים (אידה ואמיליו בהתאמה), אשר תפנית מכריעה בחקירת הפשע שמתנהלת במרוצתו נובעת מניתוח טקסט ספרותי של ג'וזף קונראד ואשר בו הרוצח עצמו הוא קורא נלהב של ג'ויס, חושף דבר מה מהותי ביחס לשכיחותו של הרומן הבלשי כיום. זאת משום שהסופר מודע לכך שמעמדה של הספרות כיום מעורער. גיבורו כותב כך, בשלב מוקדם ברומן, על הסטודנטים שלו: "הם יודעים שבעולם בחוץ אף אחד לא מתעניין במיוחד בספרות ושהם האוצרים הביקורתיים של מסורת מפוארת הנתונה במשבר". כך שהמשך הרומן שאנו קוראים – ההלחמה העזה במיוחד הזו בין הספרות הגבוהה לספרות הבלש (כאמור, ספר-בלשי על אנשי ספרות שהופכים לבלשים או לנרצחים ושהדרך לפענוח הרצח עוברת דרך פענוח של טקסטים) – מתפרשת כמענה שמצא הסופר לאותה שוליות של הספרות. המענה הוא כתיבתה של ספרות סנסציונית (כי זו הרי הספרות הבלשית ביסודה), ספרות שבה רכיב העלילה בגרסתו הזולה ("מי עשה זאת?") מרכזי, יצירת עולם שבו יש שימוש מעשי לקריאת ספרות: גילוי רוצחים.

אבל הגאולה של הספרות תבוא, אם תבוא, רק בידי כתיבת ספרות מעולה, ורצוי ספרות מעולה ורלוונטית. לא בהנמכת הסטנדרטים. לכן, למרות העונג הכמעט מכאני של הסיפור הבלשי, העונג הכמעט לא רצוני שיש בקריאה, וגם אם נתעלם מהצורה הקלישאית להחריד שבה מתוארת כאן ארצות הברית, במין "ביקורת תרבות" "מקיפה", שאומרת את כל הדברים "הנכונים" שרגילים בחוגים המשכילים-למחצה, או אף המשכילים, לומר על אמריקה, הרומן הזה זניח למדי.