אני מידרדר לכמה הערות "על המצב". מקווה לא למעוד בעתיד, להיות חזק.
1. תקדים היסטורי א': הימין והשמרנות בכלל מצויים באופנסיבה אדירה – אצלנו, אבל לא רק אצלנו. היו תקופות כאלו בעבר, אולי מנחם לדעת. אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון ב-1815 ירדה עלטה על אירופה, בעיני הליברלים של אותו דור. שלטון רסטורציה וריאקציה ארוך. אגב, גם אז לימין היו כמה טיעונים טובים מאד (רצחנותה של המהפכה הצרפתית, הטירניות של שלטון נפוליאון). ואגב נוסף: שמאל היסטרי ומקצין אינו תגובה מועילה או אף אסתטית לאופנסיבה הזו.
2. תקדים היסטורי ב': כדאי לקרוא כמה מגדולי הרוח האירופאיים בעידן המודרני (אני אומר לעצמי) כשהם עומדים נבוכים ונמנעים למול השטף הרצחני של מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים (נגיד, מונטיין) כדי לשאוב מעט נחמה והשראה: יש עידנים שבהם הקנאות מושלת והחוכמה נעדרת ולכן מתכנסת. אנחנו בעידן דומה, אולי. מבלי להכחיש שהמערב וערכיו (יש דבר כזה) עדיף לאין ערוך על דעאש.
3. מראיון שערך חיים אתגר (אני לא מחמיץ אף תוכנית) עם ינון מגל בערוץ 10 ושודר אתמול (אם הבנתי נכון, בזימון מקרים מוצלח, הריאיון, או ה"פרופיל", נערך ימים אחדים לפני התפוצצות הפרשה המדוברת) הבנתי בו זמנית מה מפחיד בימין ומדוע חלק מהטיעונים שלו מוצדקים ולכל הפחות מחייבים התייחסות רצינית.
המפחיד – התחושה של מגל שהוא חי "בפעמי משיח" (או "מרגיש פעמי משיח"). מגל עצמו התלבט אם לומר זאת ולבסוף אמר. זה מפחיד. גם מנקודת מבט דתית זה מפחיד, כי מי לידינו יתקע שהקולות שאנו שומעים הם אכן "פעמי משיח", אם אפילו רבי עקיבא טעה בזה (הרי כך אמרו לו חבריו בחז"ל: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואין בן דוד בא"). וזה רבי עקיבא – אני לא מדבר על שבתאי צבי והנוהים אחריו. מי שחושב שהוא שומע "פעמי משיח" ייתכן ואינו שומע קולות מסוכנים מתקרבים.
אבל מפחידה גם הייתה התגובה של כמה מערביי מזרח ירושלים שהתקבצו סביב מגל באקראי בסיורו בעיר. קודם כל, ההכחשה הפלסטינית הרווחת שבית המקדש היהודי היה קיים אי פעם על ההר. כך אמר לו אחד המשוחחים איתו. אני רואה את העמדה הזו בחומרה רבה משום שהיא מעידה על חוסר יושר ורצינות בסיסיים, שיכולים להוות מצע למשא ומתן. בני השיח של מגל כפרו שהיהודים היו אי פעם בהר הבית, הר הבית הוא "שלנו" בלבד, אמר אחד מהם. אני חושב שלא צריך להתייחס לזה בסלחנות מחויכת. הכרה במציאות כאן משולה להכרה במציאות האחר.
עוד מפחידה הייתה האמירה של אחר שהוא מצפה שהיהודים יחזרו למקום מוצאם – כלומר לאירופה. זו, כנראה, גם עמדה פלסטינית רווחת (שאינה בלתי קשורה לעמדה הראשונה, של הכחשת הקשר להר הבית). ומה יקרה אם הפלסטינים ישלטו בארץ? שאל אתגר או מגל (איני זוכר). נעשה לכם מה שעשיתם לנו, אמר הפלסטיני. ומה עשינו לכם? הקשה השואל. אתה אדם חכם, ענה הפלסטיני באירוניה, אתה יודע את התשובה.
זו הייתה שיחה (שיחה אקראית ולא של מנהיגים "קיצוניים") מפחידה ומייאשת.
4. בתמצות, אלו שלוש הסיבות לעלייה המטאורית בכוחו של הימין בארץ בשנים האחרונות (מלבד הסיבה הדמוגרפית):
כישלון קמפ דיוויד וטאבה (2000) והאינתיפאדה השנייה
כישלון השגת שקט בדרום למרות פינוי ההתנחלויות עד לגבולות 67 ("ההתנתקות") (2005)
הכאוס המזרח תיכוני בעקבות "האביב הערבי" (2011 ואילך) – הוא גם הזכיר את המציאות האלימה שאנחנו חיים בתוכה במרחב המזרח תיכוני וגם איפשר לתסרט ולחזות את הכאוס הזה משתולל בישות פלסטינית עתידית, אם תקום כזו.
מכל זה השמאל לא יכול להתעלם ולהתפתל, אלא עליו להציג חזון שתואם את שלוש ההתפתחויות הללו בעשור וחצי האחרונים.
מבקר חופשי 
תגובות
נקודות מצוינות!
הרבה מעבר לאקטואליה שוטפת לדעתי.
לגבי העלטה שירדה על אירופה, לפחות זו היתה תקופה של שלום מדיני שנמשך כמעט מאה שנה מלבד מלחמות בודדות וקצרות לרוב. זאת אחרי כ-25 שנות מלחמה טוטאלית (עם הפסקות התארגנות) לאחר המהפכה.
מעניין לקרוא את דבריך. הנחמה – ככה ככה… הרי היו תקופות שחורות שלא היתה בהן שום נחמה עד שהרוע הובס לחלוטין, והדבר היה כרוך בחיי מיליונים של אנשים, בזוועות, באימה ובלא מעט שנים. לך תדע אם אין תקופה דומה ממשמשת ובאה בקרוב.
באשר לאימה הכרוכה במהפכות או בחילופי שלטון יסודיים: הזכרת את המהפכה הצרפתית. רַאבַּכְּ! למה הרחקת עדותך כל כך? הייתה כזו, לפני כמעט מאה שנים, בולשביקית, צודקת – "קום התנערה עם (רוסיה ומרכז אסיה) חלכה, עם עבדים ומזי רעב" – צודקת מאוד! ואיומה, וזוועתית, ומטורפת וחשוכה והרסנית שקרסה אל תוך עצמה, לא לפני שעברו עשרות שנים של שלטון טרור, אימה, רצח ועינויים. עד היום הם לא יודעים, הרוסים, טעמו של חופש. בורגני כזה, קפיטליסטי כזה, שקרני לא פעם – אבל חופש, בכל זאת חופש. (כמו שנהגו לומר מבססי מארקסיזם: "החופש לישון מתחת לגשר…")
תודה על הרשימה שלך!
כרמלה לכיש
סופרת, עורכת, מו"ל (שמוצניקית בימי נעוריה הרחוקים)
שלום,
הגבתי באמצעות הבלוג אבל לא ברור לי האם אני שייכת למגיבים שם. אז הנה הדברים
גם כאן:
מעניין לקרוא את דבריך. הנחמה – ככה ככה… הרי היו תקופות שחורות שלא היתה בהן
שום נחמה עד שהרוע הובס לחלוטין, והדבר היה כרוך בחיי מיליונים של אנשים,
בזוועות, באימה ובלא מעט שנים. לך תדע אם אין תקופה דומה ממשמשת ובאה בקרוב.
באשר לאימה הכרוכה במהפכות או בחילופי שלטון יסודיים: הזכרת את המהפכה
הצרפתית. רַאבַּכְּ! למה הרחקת עדותך כל כך? הייתה כזו, לפני כמעט מאה שנים,
בולשביקית, צודקת – "קום התנערה עם (רוסיה ומרכז אסיה) חלכה, עם עבדים ומזי
רעב" – צודקת מאוד! ואיומה, וזוועתית, ומטורפת וחשוכה והרסנית שקרסה אל תוך
עצמה, לא לפני שעברו עשרות שנים של שלטון טרור, אימה, רצח ועינויים. עד היום
הם לא יודעים, הרוסים, טעמו של חופש. בורגני כזה, קפיטליסטי כזה, שקרני לא פעם
– אבל חופש, בכל זאת חופש. (כמו שנהגו לומר מבססי מארקסיזם: "החופש לישון מתחת
לגשר…")
תודה על הרשימה שלך!
כרמלה לכיש
סופרת, עורכת, מו"ל (שמוצניקית בימי נעוריה הרחוקים)
http://www.lachish-maman.com
רק שהרסטורציה של אחרי 1815 היתה הרבה דברים, אבל "ריאקציה" היא לא היתה. כל אירופה (עם כמה notable exceptions כמו רוסיה) הפכה למונרכיות חוקתיות; בצרפת לואי פיליפ הוכתר ב-1830 כ"מלך אזרח", ובגרמניה היו וויתורים חשובים לפרלמנט. צריך לזכור שמה שקרס ב-1815 לא היה רפובליקה דמוקרטית אלא אימפריה, והשאלה החשובה היתה איך לבסס שלום אירופאי בתנאים פוליטיים הטרוגניים ולא פשוטים. הליברלים לא רק שלא קיטרו על המצב אלא ניהלו אותו בהרבה מדינות, למשל גיזו שהפך לשר בכיר בצרפת והרה"מים בבריטניה ששלטו כמו וויגים גם כשהיו טורים (רוברט פיל). מה שקרה הוא שאנשי שמאל היום קוראים את ההיסטוריה פריזמה שאפשר לקרוא לה בגודל הפריזמה המרקסיסטית, שאותה אפשר לראות למשל במניפסט הקומוניסטי, שדואג כבר בשורות הראשונות שלו לעשות חוכה ואיטלולא מגיזו ומטרניך, שתי דמויות יחסית ליברליות. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא, אפעס, קומוניסטי, וככזה אין לקחת אותו ברצינות.
תודה על המידע, דניאל. אבל לא רק קומוניסטים או פרוטו-קומוניסטים תיארו כך את המצב. כך ראה אותו אדם כמו ביירון, למשל.
ביירון מת זמן קצר אחרי מלחמות נפוליאון, בתקופה שבאמת היתה ריאקציונרית אבל לא מאד ארוכה. לו האריך לחיות כמה שנים היה חוזה בעליית לואי-פיליפ בצרפת, שהזכיר דניאל, וברפורמה של 1832 בבריטניה, צעד גדול מאד בדרך להפיכתה לדמוקרטיה. (כנראה לולא צל המהפכה הצרפתית היא היתה מתרחשת קודם).
ש××× ×ר×ק,
ש××× ×¢× ××ר×× ××××ר×× ××שפ××××. ×× ×× ××× ××× ×§×× ×קר××. ×× ×××× ×ר×××ת ××רץ. ×× ×ª×©×× ×©××ש××××ת ××× ××§×¡× (×¢××× ×¢×¨× ××עש).
ת××× ×¢× ×פ×ס×
××¨× ×©×¤×ר
יצא ג'יבריש לעילא ולעילא! מלא סימנים ואותיות ואיקסים! בבקשה, שלח לי בעברית
צחה!
תודה!
כרמלה
http://www.lachish-maman.com
אולי יבינו את מה שהשמאל האמיתי מפא"י תמיד ידע-האנשים האלה משקרים בכול עניין (זה נורמטיבי מבחינתם לזרוק שקר) ובין השאר לגבי עצמם וההיסטוריה שלהם: הם אינם רוצים מדינה בכלל, למה שירצו? הם לא עם. מי שמפנטז על 'הפתרון המפוספס' עוד לא הבין את המזרח התיכון.
"ההכחשה הפלסטינית הרווחת שבית המקדש היהודי היה קיים אי פעם על ההר. כך אמר לו אחד המשוחחים איתו. אני רואה את העמדה הזו בחומרה רבה משום שהיא מעידה על חוסר יושר ורצינות בסיסיים, שיכולים להוות מצע למשא ומתן. בני השיח של מגל כפרו שהיהודים היו אי פעם בהר הבית, הר הבית הוא "שלנו" בלבד, אמר אחד מהם. אני חושב שלא צריך להתייחס לזה בסלחנות מחויכת. הכרה במציאות כאן משולה להכרה במציאות האחר. "
מציעה לקרוא מה שיש לשלום רוזנברג לומר בנושא הנצרות היהדות והאיסלם
מאד מעניין:
http://musaf-shabbat.com/2015/11/27/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9A-%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92/
זו לא רק הסתה ובורות וחוסר רצינות וחוסר יושר.וגם לא רק קיצוניות.
אלה משהו מאד בסיסי בשוני שבין התרבויות והדתות.שנוח לנו לא ללמוד עליו ולא לדעת.
כי הוא סותר את ההנחה שכולנו בעצם אותו דבר.כולנו בעצם צרכנים של אייפוד.
כולנו אחים,כולנו רוצים לחיות וכו וכו….
וסותר את ההנחה-"שזה לא יגמר עד שלא נדבר"
כתבת כבר כמה פעמים שיש הרבה מן האמת בטיעונים של הימין, אך דומה כי היושר האינטלקטואלי שציווה אותך לומר זאת אינו מסוגל לפסוע צעד אחד רחוק (אך מתבקש) יותר: הימין הוא זה שצדק באופן קריאת המציאות המזרח תיכונית. אין נובע מכך שהוא צדק בהתנהגותו או בתפיסה המוסרית שלו כלפי הנכבש ובטח לא בבחירת מנהיגיו, אך בקריאת התמונה הכוללת, שחלק מהותי ממנה היא הבנת היחס של האחר כלפינו ("אתה אדם חכם…אתה יודע את התשובה"), הוא צדק גם צדק. בעיקר, לעניות דעתי, כיוון שהתפיסה הימנית היא הפשט ואילו של השמאל היא הדרש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו
אומר לך דוד בקצרה מהן בעיניי הטעויות של הימין. הטעות האחת היא גישה כוללת, סנטימנט כולל: הימין מפחד מאד מנורמליות, יש בו פחד עמוק ממציאות ישראלית נורמלית ולכן גם כשהוא צודק בניתוח המצב שלו – ולעתים הוא צודק – יש הבדל גדול מאד אם אתה עושה את זה מתוך סיפוק ואפילו חדווה שהמצב קשה ושנדונו לחיות על החרב וכו' או שאתה עושה זאת באופן אחר. לא שהימין בעיקרו אינו אוהב אדם ואוהב חיים. חס וחלילה אין זו כוונתי. אבל מכיוון שהעם היהודי חי כל כך הרבה דורות במצב לא נורמלי, ומכיוון שיש משהו שמחניף לרגש בתחושה שאתה יוצא דופן – נמשכים רבים מהיהודים בישראל אל המצב הזה. ושכנינו בהחלט מסייעים לתפיסת העולם הזו, אין ספק. ונכון, קיום נורמלי הוא אכן מפחיד, כי אין את הסחת הדעת הגדולה של הגיאופוליטיקה מהחיים "הקטנים" של כל אחד. נכון, השמאל, בלהיטותו אחר הנורמליות המקווה, לא ראה את הסכנות ואת המציאות שהיא אכן לא נורמלית מבחינות רבות. אבל הגישה הבסיסית, הרגש הבסיסי, של חתירה לנורמליות, של רצון בקיום נורמלי, הוא שבח מוסרי עקרוני לשמאל בעיניי (לשמאל האידיאלי, לא לרבים מנציגיו שהם אטומים או טיפשים או לא ישרים ועוד ועוד).
זה באשר לגישה, לא לניתוח העובדות.
ובאשר לניתוח העובדות: הימין, אכן, צודק בהרבה מניתוחיו. אבל הוא גם שוגה בגדול בהרבה מהם. למשל, ההתנתקות. הימין צודק בכך שההתנתקות הראתה שנסיגה משטחים יכולה להביא עוד יותר סכנות לפתחנו (טילים על תל אביב). מי שמתעלם מהצדקה הפשוטה הזו של הניתוח הימני (כמו מי שלעג לנתניהו שניבא בזמנו את זה בדיוק) הוא שמאל שוטה. ולא חסרים שוטים בשמאל. אבל – ועם כל זאת – הרי שההתנתקות הייתה מוצדקת וטוב מאד שהייתה! כי היא צמצמה במחיר יחסית לא גבוה חלק ניכר מהערבוב בין שני העמים פה, היא הכשירה את האפשרות לחלוקה עתידית של הארץ, היא "פטרה" אותנו משליטה בכמעט שני מיליון פלסטינים במחיר לא זניח אבל לא גבוה מאד. כלומר, הימין צודק וטועה בו זמנית לדעתי באשר להתנתקות. צודק בהסבת תשומת הלב לסכנות אבל טועה בתמונה הגדולה.
התגובה שלך הפתיעה אותי כי הלכת לשני מקומות שלפחות בעיניי נתפסים כשוליים. עם הקביעה שלך לגבי ההתנתקות אפילו אין לי בעיה. אולי היא באמת הייתה טובה (אני לא בטוח). עם זאת, אני חושב שההתנתקות אינה עומדת בליבת תפיסת הימין הרחב יותר, במיוחד בגלל מיקומה וגודלה של רצועת עזה וגם עקב אי תנ"כיותה היחסית.
לגבי החשש מנורמליות. אני באמת לא מבין את הטיעון הזה, שנראה לי פסיכולוגי ודרשני מדי. בכלל, אני לא מקבל את המושגים האלה. השמאל אינו חותר לנורמליות אלא לשלמות, לשיפור מתמיד, וזהו כוחו החיובי החזק ביותר. דווקא הימין, שבמהותו שמרני, מוכן מהר יותר לקבל מציאות קיימת כנורמלית ולחיות בה בלי ייסורי מצפון רבים מדי. לראייה, לימין גם לא אכפת יותר מדי מעניי עירו. קח לדוגמה עיר כמו דימונה, בה קיימים פערים אדירים בין דור א' של עובדי ים המלח לדור ב' ודור ג'. רובם ככולם לאורך כל הסולם מזרחים, ימנים וחילוניים. ונחש מה? החבר'ה של דור א' שהסתדרו לא העיפו ולו מבט לאחור כלפי החלשים בעירם ודווקא עיתונאים ופעילים תל אביביים שמאלניים חברו לאותם חלשים במאבקם. וזה מאפיין באופן כללי את הימין. לכן, אם נחזור לנושא שהעלית בפוסט שלך, תפיסת העולם הימנית של הסכסוך מונעת דווקא ממקום מאד רציונלי- קריאת דבריהם ומעשיהם ומאמריהם ותקוותיהם של שכנינו כפשוטם. כשעראפת אמר שאוסלו זה צעד אחד בדרך לירושלים אז הוא לא התכוון למשהו אחר וכו' וכו'. מה שקרה באזור בשנים האחרונות רק חיזק את זה. לכן, לשמאל, אין כבר טיעונים חזקים עצמיים אלא עיקר עיסוקו בביקורת על הימין, מנהיגיו, מנהגיו וכו'