מבקר חופשי

פורסם בשינויים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצת ארוטיקה בסגנון הנרי מילר, קצת אמריקאים בפריז בסגנון המינגוויי, קצת שוטטות בדרכים בסגנון קרואק, קצת מין ושוטטות בדרכים ושפה ברוקית בסגנון נבוקוב. מה יכול להיות רע? כמובן, זה כבר רע בדיוק בגלל זה. בגלל תחושת החיקוי החריפה שיש כאן.

הרומן הזה ראה אור לראשונה ב-1967. מחברו, ג'יימס סולטר (1925-2015), היה כותב פורה שכתב גם רבות לקולנוע. יש כאלה, בארה"ב, כך אני למד מהביקורות על העטיפה, שמעריכים מאד את פועלו הספרותי בכלל ובפרט את הספר הזה. על פועלו בכלל אין לי ידיעה ולפיכך דעה. על הספר הזה יש לי: זה ספר מעצבן מאד. הוא מעצבן לא משום שכותבו חסר כישרון, אלא משום שכותבו הוא דווקא "ספרותי" מאד ולכן יוצר קיטש מתעתע שמתחזה לספרות טובה, ספרות "middle brow" (כלומר, ספרות המתחזה לספרות טובה, "high brow") קלאסית, אם יותר לי האוקסימורון.

אבל מה בדיוק מעצבן? יש פעמים שהמעשה הביקורתי הוא בדיוק זה: לנסות להבין מה, מה מעצבן בספר. המספר הוא אמריקאי שחי בצרפת, בתחילת שנות הששים
כמדומה. הוא מחליט לצאת מפריז לצרפת "האמתית", צרפת הכפרית ומשתכן בדירה של חברים עשירים בעיירה בפנים הארץ. שם בא לבקרו חבר אמריקאי צעיר ונאה בשם פיליפ דין. דין זה מנהל רומן עם בחורה צרפתייה יפה, מושכת ופשוטה בשם אן-מארי. עיקר הרומן הוא תיאור שיטוטיהם של דין ואן-מארי ברחבי צרפת. שיטוטיהם וזיוניהם. זה בפירוש רומן ארוטי. כעת, צרפת היא דבר יפה. ונעורים הם דבר יפה. ואנשים יפים – הרי יפים גם הם. ומה יותר יפה מסקס יפה בין צעירים יפים על רקע נופי צרפת היפים, המתואר בשפה פיוטית וסמיכה, אכן שפה יפה, באופן לא לגמרי ישיר, ומצטנע-חצוף? בקיצור מרוב יופי בא לי להשליך את הספר הזה מהחלון. זהו קיטש. הרי צדוֹק צדקו קאנט ושופנהאואר והמסורת האסתטית הגרמנית הגדולה: "היפה" שונה שוני גדול מ"הנעים". פיצה צריכה להיות "נעימה". צימר צריך להיות "נעים". גבר או אישה יכולים להיות "נעימים" לעין. אבל אמנות – הו לא. ופתאום נזכרתי מה עוד מזכיר לי הספר הזה: את הסרט הקיטשי, אכן "היפה", "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שיצא לאקרנים רק שנה אחת לפני הרומן שלפנינו (1966) וזכה באוסקר. גם שם יש אנשים יפים ונופים צרפתיים יפים וטראגיות מגוחכת ונטולת הומור. האם רק מקרה הוא (וסולטר היה מעורה, כאמור, בעסקי הקולנוע)?

מלבד הקיטש חמור הסבר (באופן מגוחך) – אהה האהבה והמוות והפאתוס של השפה! – יש את העניין של הסקס. הסקס הזה מעצבן כשלעצמו כי הוא מפגין איזה עירוב של פיוטיות ובוטות, כאילו הסופר רוצה להפגין בראוותנות את יכולותיו הלשוניות ובו זמנית את הבוז לצעיפי השפה. אבל עיקר הבעייה היא השעמום. כי המין בפרט והאושר בכלל (והמין כפסגת האושר האנושי אצל חלק מהאנשים) הוא חיוני לְסיפור, כלומר לכל סיפור. בהכללה ניתן לומר שהמהות של נרטיב, כל נרטיב, היא הניסיון של הדמויות להגיע לאושר, הדרך אל האושר, כלומר, בחלק ניכר מהמקרים, הדרך אל המין ("והם חיו באושר ואושר"). אבל יש דבר מה קטלני לנרטיב כשהוא מורכב מתיאור של עשרות פסגות, עשרות מפגשים מיניים ממומשים. כי כך נוצר נרטיב שכולו "סופים" של סיפורים. הסיפור חסר מן הספר. ואז אתה קורא ונאנח: לא, לא עוד זיון, וגם אם הוא כעת אנלי (יש כאן כובד ראש קומי למדי בתיאור הרגע, הרגעים, בו אן-מארי מפקידה את אחוריה לאהובה המשתוקק). בקיצור, חלק גדול מהרומן הזה נטול התפתחות, נטול סיפור.

ונוסף על זה מגיע גם הקטע הפוסטמודרני המנג'ז של המספר המבוגר. המספר שמדי פעם צץ ואומר לנו שהוא הרי המציא את הכל. אל תאמינו למילה. ובעצם לא. שהוא מקנא בזוג הזה. אבל בעצם הוא הרי המציא אותם. אבל אולי לא.

כפי שחדי העין שבין קוראי הביקורת אולי הבחינו: זו ביקורת שלילית. אבל היא שלילית מאד, שוב, לא בגלל שזה ספר גרוע מתחילתו לסופו. הביקורת קטלנית כי זה ספר מתעתע ומטעה. בחלקים הראשונים שלו בהחלט נהנה הקורא מתיאור הנופים היפים. מההווי האלכוהולי הדקדנטי של אמריקאים יפים וטראגיים בפריז. מכך שיש כאן משהו מפיצג'ראלד (אותו שכחתי למנות לעיל) ושאר ההשפעות. הוא גם מתמסר בהתחלה, הקורא – כלומר אני, למה לדבר במעורפל, "הקורא" – לארוטיות וללכידתה בשפה, שיש בה דבר מה ענוג ואינטנסיבי בו זמנית. אבל אט אט מתהדקות תחושת המחנק הקיטשי והשעמום. והעצבים.