פורסם (בשינויים קלים) במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
העוז להיות פשוט, זה הבסיס לכוח של הרומן הזה. קריס בריי, הסופרת, מעזה לספר סיפור פשוט על אבדן ואבל ודיכאון ומשפחה. נכון, העלילה ממוקמת בסביבה "מיוחדת", "ציורית", מעט "הזויה", קהילה מורמונית אדוקה באנגליה, אבל הרקע שאכן מוסיף צבע (בלי ועם מירכאות) לסיפור, אינו זה שעליו הוא נשען; הוא רק מחריף את הרגשות האנושיים הבסיסיים שמסופרים כאן, ומשפיעים מצדם רגש על הקורא. נכון, זה לכאורה סיפור רגשני, על מות ילדים, אבל הנושא מטופל בדיוק ופירוט ריאליסטיים שמקהים ואף מבטלים את העוקץ הסנטימנטלי. ככלות הכל, מוות של ילדים אכן קורה בעולם, והוא נושא ראוי לספרות, השאלה רק אם הוא אמצעי זול להשגת תשומת לב של הקורא, או נושא לעיון רציני, נושא שמעניין באמת את הכותב ובעקבותיו את הקורא.
בגוף שלישי מסופר סיפורה של משפחת ברדלי, משפחה החברה באותה קהילה מורמונית שהוזכרה. מהר מאד, לא רחוק מפתח הרומן, מתה הבת הקטנה במשפחה, איזי בת הארבע, מדלקת קרום המוח. מרגע זה והלאה מתפרש הרומן בתיאור תגובותיהם השונות של כל אחד מבני המשפחה: האב איאן, המכהן ככהן דת בקהילה, המכחיש את האבל שלו תחת מעטה של אפולוגטיקה וצדקנות דתית, הנערה ציפורה, המאוהבת בנער מבני הקהילה, הבן אלמה, נער מתבגר שאינו מאמין בעקרונות הדת המורמונית ובדת בכלל, הילד ג'ייקוב, שמייחל לתחייתה של אחותו, כמו בסיפורי הברית החדשה, ואף פועל להשבתה לתחייה. ואילו האם, קלייר, שוקעת בדיכאון עמוק, כאשר בני הבית האחרים אינם מצליחים להבינו ולטפל בו כיאות. טיפול פסיכולוגי אינו אהוד על המורמונים כי הוא מהווה יריב לדת, להבטחות הסיוע הנפשי של הדת עצמה. הסיפורים של בני המשפחה השונים יוצרים דמויות מובחנות ומשכנעות. משכנע גם השינוי שעוברות הדמויות בעקבות ההתרחשות המתוארת ברומן, בעיקר השינוי שעובר האב האדוק אך טוב הלב.
הרקע הדתי של הרומן מחריף את סוגיית האבל האוניברסלית. כי הדת היא, בין השאר, ניסיון להתמודד עם המוות. וכאן היא לא מצליחה לנחם חלק מבני המשפחה. מאלף לראות איך בריי מצטרפת לאחד הנושאים החמים בספרות האירופאית בת הזמן: הנושא הדתי (באחד המשפטים המשעשעים המעטים ברומן מבטאת המשפחה המורמונית את רתיעתה מכת עדי יהוה, אותה כת שמככבת ברומן בן אותו לאום ושנת הוצאה לאור, "טובת הילד" של איאן מקיואן, שעוסק גם הוא בדת ובחילוניות). הרומן גם מציג באופן חד את הקשר ההדוק בין הדת למשפחה ולהולדת ילדים: הולדתם היא מצווה דתית וערכי המשפחה הם ערכים דתיים. למעשה, מפתה לומר שיותר משהדת היא עניין תיאולוגי, היא מכשיר אבולוציוני רב עוצמה שמסייע לכינון המשפחה ולאילוף האינדיבידואלים לעשיית ויתורים למענה; אחד הרעיונות המבריקים שהציג וולבק ברומן האחרון שלו. עם זאת, הרומן אינו אנטי-דתי (הסופרת אגב גדלה בבית מורמוני אדוק). אני ממליץ גם על קריאת אחרית הדבר הרהוטה והאינפורמטיבית של תומר פרסיקו על התנועה המורמונית לפני קריאת הרומן, על מנת להבינו טוב יותר.
העוצמה של הרומן מצויה, כאמור, בפשטותו ובדיוק הריאליסטי שבו. למשל, בתיאור הישיר של הדיכאון של קלייר, שמעניין להשוותו לטקסט המפורסם של פרויד על האבל והדיכאון: "אבל ומלנכוליה". עם זאת, "להיות פשוט" תובע יכולת הסתכלות בפרטים. ולפעמים הפשטות תובעת סוג של עורמה. אתן שתי דוגמאות לכאורה זניחה. באחת הסצנות אלמה רוכב על אופניו ומהרהר בדבר מה מרכזי בעלילה, שלא אגע בו פה. במרוצת מחשבותיו: "הוא עולה על המדרכה ועובר לנתיב הולכי רגל כדי להימנע מרמזור אדום בצומת". הפרט הבנאלי לכאורה הזה לא נוגע לדרמה המרכזית שעוברת על אלמה. אבל הוא מוסיף למציאותיות של הטקסט, לתחושה שהדברים שמסופרים פה אכן קרו.
ובסצנה אחרת מזעיקים את איאן, שמתפרנס מהוראת המתמטיקה, באמצע שיעור בגלל שבנו ג'ייקוב נסער כחלק מהאבל: "'צלצלו מבית הספר של הבן שלך. הוא בסדר, אבל הם רוצים שתבוא לקחת אותו. אני אחליף אותך. מה אתה מלמד'. 'איזה בן? למה אני צריך לאסוף אותו אם הכל בסדר' […] 'מצטער, אין לי מושג' […] 'אחוזים'. 'אחוזים?'. 'זה מה שאני מלמד'. 'אוי לא'". חלק הדיאלוג "המיותר" לכאורה בעניין נושא הלימוד מוסיף למציאותיות של הטקסט.
אבל בריי אינה מסתפקת בישירות של הסיפור ומשתמשת באמצעים "מתוחכמים" לעתים שלפעמים דווקא פוגעים בו. למשל, בטעויות שטועות הדמויות בפרשנות של מעשים ורגשות של בני המשפחה האחרים וש"מקדמות" את העלילה. או בסגירה מוצלחת, כלומר מוצלחת מדי, של סיפורי כמה מהדמויות במשפחה. למשל, אלמה הכופר, שאירע לו, דווקא לו, מעין נס. בכלל, יש דבר כזה רומן שכתוב טוב מדי. רומן שסוגר הכל באופן "חלק" ו"יפה", ממש כמו שלימדו בסדנה לכתיבה. ויש מתח בין הריאליזם החשוף של הרומן לבין התיבנות "הספרותי" שלו. סיגור מוצלח מדי של הסיפורים מערער דווקא את הנאמנות לאמת המציאות שבה תהליכים מתחילים ונקטעים באבם, שבה יש לפעמים התחלה ואמצע ללא סוף, או אף התחלה בלבד.
אבל ככלל זה רומן מרשים. ובסופו ייתכן וחלק מהקוראים יפרצו בבכי. אם הייתי מורמוני הייתי שמח מאד על הסוף החזק הזה, שממחיש את כוחה של המשפחה ושל האהבה העזה שקיימת בין בני משפחה, שבשטף החיים או בשטף קלישאות הרגש של החיים אפשר לפעמים לשכוח אכן כמה עזה היא.
מבקר חופשי 