מבקר חופשי

סופרים מתחילים ובעלי שאיפות ספרותיות רציניות, או, לעתים, בעלי שאיפות רציניות שאינם סופרים מתחילים, נוטים פעמים רבות להכביד על הקורא. כתיבה "קשה" מתפרשת להם ככתיבה "איכותית". זו טעות. הניגוד לקריאה הקלה-לעיכול של ספרים רבי מכר אינה כתיבה מסובכת. זה ניגוד אוטומטי ופשטני. למעשה, כדאי, לפעמים, ללמוד מכמה סופרים רבי מכר את סוד הכתיבה הרהוטה, נטולת המהמורות והמעקשים המיותרים. לא כדאי ללמוד מהם כמובן את הרגשנות, הסנסציוניות, החנפנות לטעם ההמון, התקינות הפוליטית או היעדר הדרייב הברור לביטוי דבר מה, כלומר היעדר התחושה שלסופר בער לומר משהו ולא רק בער לו לכתוב רב מכר.

רומן הביכורים של שירה פנקס רווי בקטעים "קשים" לקריאה. בחלקו הגדול הוא כתוב בדחיסות של שירה. יש בו, למשל, גודש מטפורי ("הרבה סרטים כמו רכבות, ספינות אל מעבר לים התיכון, דרך מים, נהרות של כותרות, שמות, שחקנים, שחקניות"); יש בו חזרתיות שירית ("זה הערב הראשון בבית שלהם […] זה הבית שלהם, בעל ואישה […] שם היה הבית שלהם ולשם באתי דרך הרכבות"); ישנם עצמים קונקרטיים שהופכים למטפורות; ישנן מטפורות שהופכות לעצמים מוחשיים ("הדממה היא זהב […] קושרת את שנינו בזהב הזה בדממת וילונות שידות וכיסאות"); ישנם בו מופשטים או דוממים ההופכים למוחשיים או מואנשים ("הרעב הגדול שנכנס", "בינה לבינו יש רק הבדלים שגדלים", "זרה, זרה. אומרים את המילה זרה, משחקים עם הזין של המילה כמו נשק, מנסים להפחיד אותי", "הרכבות יָשנו", "חורים נפרמים של בד שלא מצליח להישאר שלם"); יש בו תחביר כמו-עילג במכוון ("אני נרגעת אל האריחים"), שם העצם נדחק לעתים במשפטים בספר לסוף המשפט ("אני ידעתי שהוא נמצא במקום עם מזג אוויר אחר, בכל מקום אבל לא כאן, תחתיה, שמש אלימה שלקחה, שניפצה"), הנושא לעתים מושמט, למשל המילה "אני" ("והוא יראה איך ממש כמו קתרין דנב ופרנסואז דורליאק, לאחת שיער בהיר ולשנייה כהה ושתיהן יפות"), הפיסוק לעתים גחמני ("איך אוכלים מחזיקים סכין, מזלג"), הדמיון זולג לתוך המציאות ללא התראה, חלק מהמשפטים פשוט חידתיים. וישנם עוד אמצעים "שיריים" ברומן.

זה מונולוג קדחתני של אישה צעירה מאד אשר אביה נפטר ממחלה קשה. יחסיה עם האב, יפה תואר לפנים, מי שכונה "פול ניומן של חדרה", היו אינטנסיביים במיוחד. נושאת המונולוג מואסת בפרובינציאליות הישראלית ורוצה לצאת אל העולם הגדול, עולם של פול ניומנים אמתיים, לא חדרתיים. היא גם חפצה להיות אמנית, סופרת. היא נמשכת מאד אל צרפת ומוצאת עבודה כמטפלת של ילד למשפחה פריזאית כאשר האם במשפחה היא ישראלית לשעבר והאב יהודי. האם, הלנה, היא אמנית וגם האב, סרז', הוא בעל יומרות אמנותיות, הוא מחזאי. אבל בעיקרו של דבר הוא סנוב צרפתי שמהדהד בעוצמה את התחושה של המספרת שישראל היא פרובינציה ושבפריז קורים הדברים "האמתיים". כך, ולא בלי אירוניה עצמית, מכנה את עצמה המספרת, בתו של "פול ניומן מחדרה", "אמה בובארי מחדרה", שמוקסמת כמו אֶמה מפריז ומואסת בפרובינציה. אלא שהמספרת מגלה גם שהמרכז עצמו חש רגשי נחיתות ותוהה אם הוא באמת מרכז, האם הוא באמת חי בעצמו את החיים ה"אמתיים". משיכה מהוססת נרקמת בין האו-פר הישראלית לסרז'. יחסיהם של סרז' והלנה מעורערים. כאשר הלנה נפגעת בתאונה, או בספק-תאונה, נסללת לכאורה הדרך בפני המספרת לרומן עם סרז' ודרכו לרומן עם החיים הנפלאים בפריז שייחלה להם כל כך.

זה, בקווים כלליים, עיקר העלילה. אבל על ספרים כאלה נוהגים מבקרים לומר בקלישאתיות שעיקר הדרמה שלהם היא לא הדרמה העלילתית כי אם "הדרמה של השפה", אותה זו שהוזכרה לעיל, אותה כתיבה שבורה בסגנון "הרומן החדש" הצרפתי, בהשפעת מרגריט דיראס אולי, ואותה כתיבה שאני נוטה להסתייג ממנה.
ועם זאת הרומן הזה מרשים במידה רבה וראוי בהחלט לתשומת לב אוהדת ולהתייחסות. מדוע?

ראשית, התחושה היא ש"המשחק" בשפה כאן איננו מניירה. יש בו משהו עיקש, ועקבי, ונוקב. ולעתים בפשטות יפהפה. הסופרת משכנעת אותנו שזה אופן הראייה שלה של העולם, שהשפה היא מכשול אמתי בעיניה, משהו שצריך לטפל בו, היא איננה אמצעי בלבד, אלא המטרה, או חלקה לפחות. כלומר, הקורא נכנע אט אט ובמידה מסוימת לחזון הפואטי האובססיבי של הסופרת (באמצעות המספרת). בהחלט יש לה חזון פואטי. הוא לומד לקבל את דרכה הייחודית והלא שקופה לספר סיפור ואף להתענג על רגעי היופי שהצורה הסיפורית הזו מניבה.

שנית, גם הדרמה-דרמה ממש, לא רק "הדרמה של השפה", כלומר העלילה, משכנעת שהקדחתנות שבה אותנטית והדחיפות שבה מכניעה אף היא את הקורא, מדביקה אותו. אימת הפרובינציאליות, התשוקה לחיות חיים גרנדיוזיים, העלבון והביישנות והשאפתנות של המספרת, יחסיה המורכבים עם אביה ואף עם אמה, המפגש עם סרז' והלנה וחבריהם – כל זה מסופר בלהט רב והחום עובר את מחסום הטקסט, כלומר עובר מכלי ראשון, תודעת הסופרת, אל הכלי השני, הטקסט, ומחמם את הקורא.