מבקר חופשי

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.