מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אני מקווה, שתגיד לו, שאין כדאי להחליף את הציון 'סיפּור' באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון 'סיפּור' הולם אותו (לדידי, הרי זה דווקא ספור ו ר ק ספור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציונים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר". כך כתב אורי ניסן גנסין – אחד הסופרים הפילוסופיים ביותר בספרות העברית, ובעצם הכללית – במכתב למשורר דוד שמעונוביץ', מכתב הדן ביצירתו של הראשון. היצירה שלי היא "סיפור" בראש ובראשונה, אומר גנסין – לא פילוסופיה.

זכרונו של המשפט המפתיע (והמעט חידתי) הזה של גנסין עלה בראשי בעקבות הקריאה ב"אֶסְרָה" של הסופר היהודי-גרמני מקסים בילר (יליד 1960). הריאיון שערך עמו עופרי אילני במדור זה לפני כמה שבועות הביא אותי אל הספר. הריאיון היה מעניין מאד, בגלל כמה רעיונות שעלו בו. בילר התבטא, למשל, באופן רענן וביקורתי ביחס למשיכה של ישראלים לברלין ("פורנו שואה", הוא קרא לזה). בילר גם, למדתי מהריאיון, נחשב לפרובוקטיבי בגרמניה, הרומן "אסרה" עצמו עורר שערורייה ובעקבות תביעה של שתי נשים שטענו כי הדמויות בספר מבוססות על חייהן נאסר הספר לפרסום בגרמניה – וציפיתי לפיכך למעין חוויית קריאה וולבקית (למרות שבריאיון עצמו – וזה יכול היה לשמש לי איתות אזהרה – טען בילר שוולבק, אמנם סופר מצוין, אבל הוא מכניס הגות מיותרת לכתיבתו. "אתה סופר – לא פילוסוף").
והנה "אסרה" התגלה "דווקא כסיפור ורק סיפור", בלשונו של גנסין. מדובר בסיפור קטן, קאמרי, ללא עומקים מסחררים וטענות מכלילות מסעירות. המספר הוא סופר גרמני ממוצא יהודי שמתאר את מערכת היחסים שלו עם אישה ממוצא טורקי בשם אסרה, מערכת יחסים שנמשכה כארבע שנים. הסיפור מתרחש בעיקר במינכן. אסרה הייתה בעבר שחקנית קולנוע וטלוויזיה, אבל היא פרשה מהמשחק ובזמן שהכירה את המספר היא אישה גרושה ואם לבת חולה. אסרה, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר, היא אישה מעט חלשה, או לפחות פסיבית ביחס לאנשים הדומיננטיים שמקיפים אותה, בראש ובראשונה אמה, לאלֶה שוֹטלה, שהפכה להיות אקטיביסטית שנלחמת ממקום מושבה בגרמניה בשלטונות תורכיה, וכן הגרוש של אסרה, פרידו, גרמני אמיד שהיה פעם חברו של המספר, והבת איְלה, שלמרות גילה היא דעתנית למדי. מלבד אלה נוהגת אסרה להתייעץ עם יידעונים למיניהם, שמחליטים גם הם החלטות במקומה. הסובבים את אסרה אינם מרוצים מהקשר שלה עם המספר, והתנגדותם, בלוויית איזה חוסר החלטיות שיש לאסרה עצמה, הופכים את הקשר הזה לקשר של גאות ושפל והפסקות לא מעטות. עם זאת, המספר אוהב מאד את אסרה, למרות שהוא לא מבין עד הסוף מדוע, בהתחשב בצרות שהקשר מסב לו: האם זו אי מושגותה? ואולי הפסיביות הזו שלה היא זו שמושכת אותו, והוא מבקש להיות עוד דמות דומיננטית, הדמות הדומיננטית, בחייה? ואולי זה פשוט יופייה? אל הסיפור הקטן והלא יומרני הזה בוזק בילר גרגרים קומיים עדינים, כמעט לא מורגשים. למשל, באובססיה של המספר להוכיח שאסרה היא מצאצאי כת הדונמה, נאמני משיח השקר שבתאי צבי, כלומר שאסרה היא יהודייה למעשה. "אמנם אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", אומר המספר (ובצדק גמור!), אבל אולי מעין הסבר חצי-מיסטי כזה יסביר את משיכתו לאסרה?

אז מה יש לי פה לפני, חשבתי בזמן הקריאה? ואף התחלתי להפליג ולומר שיש שני סוגים של ספרים טובים, כאלה שטובים בגלל מה שיש בהם (אותם עומקים מסחררים, תובנות כלליות מסעירות וכו') וכאלה שטובים בגלל מה שאין בהם, כלומר יכולתו של הסופר להוריד את כל מה שמיותר ביחס לעיקר הסיפור, יכולתו ליצור מארגון נכון של אירועי הסיפור וזמני התרחשותם עלילה חיה, מהיכולת שלו לא לזייף, לא להעמיס, לא להיות צפוי. ו"אסרה" שייך בהחלט לסוג השני. כמו סופרים טובים רבים בעשורים האחרונים הספר הזה נשען על היכולת לגרום לך לרצות להמשיך לקרוא, בלי להשתמש בסנסציות של הסיפור המלודרמטי או הבלשי (לכן מדובר בסופרים טובים!). רבים מהסופרים הטובים של העשורים האחרונים משתמשים, כמו בילר, במספר בגוף ראשון. מספר כזה מסייע יותר לספרות השטף שהם כותבים, מספר כזה פחות מנומס להפסיק באמצע, פחות מאשר מספר בגוף שלישי, אנונימי וכל יודע. ועם זאת, כמו אצל חלק גדול מהסופרים הטובים בזמננו (ואפילו הטובים מאד! כמו ברנהרד, מריאס או בולניו) בתום הקריאה לא ברור עד תום מה התווסף לעולמך הרוחני עם הקריאה ביצירה. כשאתה קורא סיפור של טולסטוי, לשם הדוגמה: הנובלה האדירה "בעל הבית והפועל", אתה יוצא עם הבנה מסוימת של החיים, עם צידה רוחנית (במקרה של הנובלה של טולסטוי: בני אדם יכולים להשתנות, אדם יכול להפתיע לא רק את הסובבים אותו אלא גם את עצמו בהתנהגות נדיבה ואצילית). כאן, בעיקר, "זה דווקא סיפור ורק סיפור".

הספר כאמור הועמד למשפט בגרמניה ובין השאר נטען כנגדו שהוא חסר ערך ספרותי והוא רכילות פשוטה. אבל זה אינו נכון כלל ועיקר. בהחלט לא מדובר כאן בספר חשוב, אבל בהחלט מדובר כאן בספר שכתוב בידי אמן, אמן ולא כותב יומן, אמן ולא רכילאי, אמן שיודע לנתב את סיפורו באופן מפתיע, חי, מושך לקריאה, על אף החומרים הלא מסעירים שעומדים לרשותו.