מבקר חופשי

1. א"ד גורדון תרגם את מסתו של טולסטוי "מה היא האמנות?" (את חלקה, אם הבנתי נכון), ואת התרגום ניתן למצוא באינטרנט, בההדרה של פרופ' רינה לפידוס ובפרסום של אוניברסיטת בן גוריון (אם הבנתי נכון).

זו מסה מאלפת, אם כי חד צדדית ולעתים אקסצנטרית, וטולסטוי עורך בה סקירה מאלפת של הספרות האסתטית ממחצית המאה ה-18 ועד זמנו, סקירה שהוא עורך על מנת לפסול את כל התפיסה האסתטית הקיימת. אולי בהמשך אדון במסה הזו ביתר הרחבה.

בכל אופן, הנה קטע מעניין בו מדווח טולסטוי על שיחתו עם גונצ'רוב ("אובלומוב"):

"אנשים מחוגנו, אסתטיקים, רגילים לחשוב ולדבר ההפך מזה. זכורני, כי [מה ש] הסופר
גוֹנצ'רוב, אדם חכם, משכיל, אבל לגמרי עירוני, אסתטיק, אמר לי, כי מחיי העם אחרי
"רשימות הציד" של טורגניב אין עוד מה לכתוב: הכל כבר נאמר [נתרוקן]. חיי העם העובד
נראו לו כל כך פשוטים, שאחרי ספוריו העממיים של טורגניב לא היה שם [בהם] עוד מה
לתאר. בעוד שחיי אנשים עשירים עם התאהבויותיהם [מקרי ההתאהבות שלהם] ועם הרגז
על עצמם [אי שבע רצון מעצמם] נראו לו מלאי תכן לאין סוף. גבור אחד נשק את גברתו
בכף ידה, השני — במרפקה, והשלישי — באיזה אפן אחר. אחד משתעמם [מלא תוגה] מתוך
עצלות, והשני — מתוך שאינו אהוב. ולו נדמה, כי בשדה הזה [בספירה הזאת] אין קץ לרבוי
המראות. ובדעה הזאת, כי חיי העם העובד עניה בתוכן, ו[בעוד ש]חיינו אנו, הולכי בטל,
מלאה ענין, מחזיקים אנשים רבים מאד מחוגנו."

מעניין כי את הדכאוניות הזו בעצם של גונצ'רוב (מה יש לכתוב אחרי טורגנייב?) אני מכיר מזווית אחרת. בביוגרפיה של דוסטוייבסקי, של ג'וזף פרנק, מתוארת שיחה בין דוסטוייבסקי לגונצ'רוב. גונצ'רוב אמר לדוסטוייבסקי דבר מה מעין זה: "מה אנחנו מבזבזים את הזמן בכתיבת סיפורים, כשביסנאיה פוליאנה יושב אדם כמו טולסטוי, גאון אמיתי, שמולו אנו כחגבים".
דוסטוייבסקי רתח. אבל הסביר את רתחנותו כך: "בוודאי שאני מקנא ברוזן טולסטוי, אבל לא על כשרונו. אלא על כך שהוא יושב לו, עשיר שכמותו, וכותב מתוך חיי רווחה, בעוד אני כל חיי, כל הזמן, צריך לרדוף אחרי דמי סופרים שמגיעים לי".

אגב, באחד מהקטעים הקצרים המאלפים של גרשון שופמן הוא מצטט סופר רוסי שמתאר איך כאדם צעיר הוא נכח בשעה שנכנס אדם מבוגר ופרוע זקן אל מוציא לאור אחד ודפק על השולחן, רותח על הכסף שחייבים לו ומבושש לבוא ("שוטף פלוס צאר"). מי זה גס הרוח הזה? שאל הסופר הצעיר את המו"ל לאחר שיצא הזעפן. זה? זה פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, ענה המו"ל לסופר הצעיר הנדהם, שהעריץ את דוסטוייבסקי.

2. והנה ציטוט נוסף מעניין:

"אני בכונה איני מתרגם את המבטאים המטפיסיים האלה, כי כמה שהגרמנים הם ערפליים, אולם כשהצרפתים מקבלים מתורת הגרמנים ומחקים להם, עוד עולים עליהם הרבה".

3. והנה עוד ציטוט של ציניות ברוטאלית, גאונית-איכרית, ציטוט שמסכם את כל מה שמעסיק את בני המעמדות ("המפלגות") הגבוהים, את כל המורכבות המהוללת של האמנות ("האמנות בעידן הבורגני", יכנה זאת אדורנו):

"בעוד אשר במציאות כל הרגשות של בני חוגנו [אנשים מחוגנו] עולים לשלשה רגשות, בטלים מאד [מחוסרי ערך מאד] ועניים מאד [אי מורכבים מאד]: רגש הגאוה, רגש המין ותוגת החיים. ושלשת הרגשות האלה והסתעפותם [והסתעפיותיהם] הם כמעט כל תכן האמנות של המפלגות העשירות".

דיכאון, זימה ויהירות – על שלושה אלה עומד עולם האמנות "האלוהית"…

4. על סלידתו הספקטקולרית של טולסטוי מואגנר (מובא רק מקצת שבמקצת כאן. טולסטוי מפרק את האופרה הוואגנרית לרסיסים בסאטירה האכזרית והמצחיקה שלו), ואגב אורחא הערה מעניינת מאד על הסלידה מאמנות שכוונתה גלויה:

"והעקר, כי כונת המחבר [להשפיע] כל כך גלויה וכל כך נשמעת מתחלה ועד סוף ובכל נוטה [קול] [עד] שאתה רואה ושומע לא את זיגפריד ולא את הצפרים, כי אם רק את גרמני מצומצם, בטוח בעצמו, בעל טעם גרוע וטון גרוע, בעל מושגים היותר מזויפים [כוזבים] על דבר הפיוט, הרוצה למסור לי באמצעים היותר גסים והיותר פרימיטיביים את מושגיו המזויפים [הכוזבים] האלה, על דבר הפיוט. כל אדם יודע את הרגש של חסר אמון ושל דחיה, המתעורר על ידי כונתו הגלויה של המחבר להשפיע. די למספר להגיד מראש: התכונן לבכות או לצחוק, בשביל שאתה [ואתה בודאי] לא תבכה ולא תשחק. אולם בראותך, כי המחבר לא רק מחיב [גוזר אותך] להתמלא חבה [התלהבות] במה שלא רק שאינו מעורר חבה [התלהבות], כי אם מעורר צחוק או געל נפש, ובראותך עוד, כי המחבר בטוח לגמרי, כי הוא לקח את לבך, — הרי זה מוליד בך רגש קשה, מעיק, דומה למה שהיה מרגיש אדם, בראותו אשה [זקנה] בלה ומכוערה מתלבשת בתלבשת של חג, מצטחקת ומסתובבת לפניו, בהיותה בטוחה, כי לקחה את לבו. הרגש הזה התחזק עוד במה שראיתי מסביב לי המון של שלשת אלפים איש, אשר לא רק שומע בהכנעה את כל ההבלים שאין דוגמתם האלה, כי אם גם חושב לחובה עליו להתפעל מזה. [להתפלא על זה]. ַ איך שהוא ישבתי עוד עד המחזה השני, ראיתי את יציאת הדרקון, המלווה בקולות בסיים ַ [בנוטות בסיות], המסתבכים [המתערבות] במוטיב של זיגפריד, התאבקות ב[עם ה]דרקון, ִ כל הגעיות האלה, האשים, נענועים בחרב, אבל יותר לא יכלתי עוד לעצור ברוחי וברחתי מהתיאטרון ברגש של געל נפש, שלא שכחתיו עד היום."

5. ברנר העריץ את טולסטוי אבל פקפק במשנתו המוסרית והמוסרנית. זו נקודת מפתח להבנה של ברנר באופן כללי (כפי שהתחלתי לטעון באופן ראשוני בעבודת המאסטר שלי על ברנר ובמאמר שתמצת אותה). הנה ציטוט מההספד המאלף של ברנר על טולסטוי שנוגע בנקודה:

"מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? 'הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק'"