להיות שמאלני זה לא באופנה היום. ועם זאת – ובעצם, בשל זאת – אני רוצה להציג שלושה עיקרים תמציתיים של עמדה שמאלית, שלושה עיקרים שבשבילי הם מקור לגאווה בעמדה השמאלית.
להיות שמאלני זה לא באופנה היום. וחלק מזה הנו בהחלט באשמת השמאל. למשל, בהיעדר דין וחשבון פומבי, שכולל הכרה בטעויות, על ההתנהלות מול הפלסטינים והתקוות שתלה השמאל בהתנהלות מולם בעשרות השנים האחרונות, שהוכחו בחלקן כנכזבות.
עיקרה של מלחמת הרעיונות של השמאל (וגם של מה שניתן לכנות הימין החברתי) בימין צריך להתנהל היום על ידי כלכלנים. היא צריכה להיות מבוססת מספרים. אני רק מבקש להציע שלושה עיקרים פילוסופיים-פסיכולוגיים תמציתיים לעמדת איש השמאל הגאה שאני אוחז בה.
1. במישור המדיני-ביטחוני – שמאל אינה עמדה התאבדותית. אבל היא עמדה ששואלת את השאלה הבאה: האם אחרי שהובטחו חייהם של אזרחי הארץ היהודיים נעשה הכל על מנת לאפשר ליושבי הארץ הפלסטיניים לקבל את זכויותיהם כפרטים וגם להגשים את שאיפותיהם הלאומיות?
או שמא, "על הדרך", באמתלה של צורכי ביטחון והישרדות, אנחנו מנצלים את כוחנו העודף על הפלסטינים על מנת למנוע מהם לקבל זכויות אלו ולהגשים שאיפות אלו?
2. במישור הכלכלי – הקפיטליזם הולם להפליא את נפש האדם, וזו בדיוק הסיבה שצריך להיאבק בו. כך התבטא פעם וולבק. זו התבטאות מבריקה. נכון, הקפיטליזם הולם יותר את נפש האדם, אבל החברה הקימה מנגנונים שבולמים את התפשטות התאוות האנושיות הטבעיות בהחלט. גם לדחוף בתור הולם דבר מה עמוק בנפשנו – אבל אנחנו מתגברים עליו, כי אנו חיים בחברה.
3. ביחס לכוח בכלל – כוח הוא דבר מחרמן, כוח הוא דבר מעורר קנאה והערצה. איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי אינו מתכחש לכך. אבל המלחמה בכוח אינה מוּנעת רק מטינה ורק מקנאה ב"מצליחנים". היא מונעת מעוד חלקים בנפש: חוש צדק. ערבות-הדדית ("סולידריות" בלע"ז). חמלה (העובדה שהימין עשה במילה שימוש נלוז אינה אומרת שהיא מוקצית מחמת מיאוס).
הערצת כוח היא נורמה מוסרית בעולם העכשווי. אבל היא אינה דבר חדש. בדיוק כנגד הנורמה הזו נאבק אברהם מנוחין, הצדיק החילוני, בנובלה של ברנר "מן המיצר": "את המילה 'מוסריות' אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני האדם". מנוחין לא מפחד ממוסריות, למרות שהוא יודע שהבון טון האינטלקטואלי הוא להעריץ אדמים-עליונים. אבל הוא לא מתרשם, ופורקי כל עול אינם נערצים עליו.
איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי הוא אדם מודע לעצמו, גם לחלקי הנפש "הנמוכים" שבו, וזו הסיבה שהוא לא מאפשר לעשות בנפשו מניפולציה, הוא לא מאפשר להשתמש בהערצת הכוח האנושית, אנושית מאד, הערצה שעליה עורכים מניפולציה, שהיא זו שמאפשרת את הקסם שמהלכת השקפת העולם הימנית על רבים, לרוב בניגוד לאינטרסים שלהם. הקפיטליזם מאפשר לרבים את הפנטזיה, זה חלק מסוד קסמו ("אולי גם אני אהיה טייקון?") – איש השמאל המודע לעצמו שולט בפנטזיות שלו, לא הן שולטות בו.
אבל המלחמה בכוח ובהערצתו מוּנעת גם מרצונה של הנפש בחירות, מגאוותה ויהירותה, מרצונה לא להיות כפופה בדיוק לאותם יצרים של התפעלות שמעורר בה הכוח.
השחרור הגדול של הדתות המונותאיסטיות בעיניי היה נעוץ בכך שהן דמיינו כוח שנמצא מעל הטבע. כך הן הראו לאדם שאפשר למרוד בטבע, להתעלות עליו. כלומר, יש קשר הדוק בין אלוהים המונותיאיסטי והטרנסצנדנטי העברי, נעדר הגוף והמצוי מחוץ לעולם, לצווים המוסריים שלו על הגר, היתום והאלמנה, לסיפור המכונן על מוצא העם העברי מבית עבדים וכו'.
גם בלי אלוהים, אך בהשראת הדת המונותאיסטית, האדם הוא בעל מודעות עצמית שמאפשרת לו להתעלות מעל הטבע. וזה כולל את טבעו שלו.
כוח מחרמן. גם דברים אחרים. אז מה. מתגברים.
מבקר חופשי 
תגובות
גם אני שמאלנית גאה ומסכימה לעקרונות המלחמה שלך על הרעיוניות של השמאל, אך חסר לי מרכיב של חינוך פוליטי מגיל צעיר, כי השינוי בתפיסות עולם צריך להעשות מוקדם. אני התעקשתי שילדי ילמדו בבי"ס לערכי תנועת העבודה בירושלים שלידו היה קן של השומר הצעיר. רבים מאנשים המזוהים כשמאל הם בעלי רקע תנועתי או חינוך מהבית. בביקורת על הספר "כן בבית ספרנו" מאמרים על חינוך פוליטי מובלעת הטענה שאין דבר שאינו פוליטי [ראה השיר של שימבורסקה] וכי "הפחד מעיסוק פוליטי עלול להביא לאי חינוך בכלל" ביטול הזרמים בחינוך לטובת הממלכתיות לכאורה גרם לנזק גדול גם לדלדול של ההשכלה הכללית. זה מה שיסלול את הדרך למאבק פוליטי, לדעתי
כרגיל, ניסחת את מחשבותי בדיוק מפליא
נילי, תודה על תגובתך!
תודה, דינה, על ההערה. עם זאת, יש לי רתיעה מסוימת מתפיסה גורפת של הטענה "הכל פוליטי".
אני שמאל לא פחות ממך ואני יודע ומכיר מהבית השמאלי שלי מכמה דורות, ש'הפלסטינים' לא רוצים מדינה מהסיבה שהם לא עם. הם רק עושים הצגה עם הרבה דם (הדם אמיתי). מוזר? לא יתכן? כדאי להכיר את המזרח התיכון.
שלום אריק. איש השמאל של היום מעריץ כוח ומפעיל אותו בלי חשבון. קח דוגמה קטנה: האם מנהלי התאטראות הגדולים יחליטו ליזום פיזור התקציב של התאטראות בארץ שווה בשווה? בין הבימה והקאמרי לבין התיאטראות בדימונה ובקריית שמונה ובכל הפריפריה? נדמה לי שזה נשמע דמיוני. איש לא מוותר על טריטוריית הכוח שלו מפני שכולם עמוק בתוך הקפיטליזם. גם השמאל. השמאל היום הוא ווקטור כוח בתוך מערכת הכוחות שבתוך הקפיטליזם. השימוש שלו ברעיונות שמאל הוא אינסטרומנטלי, לא מהותי.
שלום שמואל, "איש השמאל של היום מעריץ כוח" – כולם? 80 אחוז? ארבעים אחוז?
אני חושב שהאמירות הגורפות והנוקשות האלה – שנאמרות מצד ימין ושמאל כאחד – הן הרסניות. אנחנו נצטרך לחיות יחד בחברה אחת, שמאל וימין, דתיים וחילוניים וכו' – אין ברירה – וצריך לבנות אתוס רך יותר לקיום בצוותא בכלל ולשיח בפרט, לטעמי.
שלום אריק. מסכים אתך לגמרי לגבי הצורך בבניית אתוס רך ושאמירות בוטות ונוקשות כאלה לא מסייעות בכך. יחד עם זאת אני באמת מנסה לאתר – בענווה ובכנות, לא בעוינות או בסטריאוטיפיות – מהלכים של אנשי שמאל שהם בבחינת "פרוס לרעב לחמך". אני לא מדבר על פרטים – יש צדיקים בכל מקום. אני מדבר על בעלי כוח. קח לדוגמה את עודד קוטלר. למה דבריו – לפחות לדעתי – לא התקבלו על הציבור הרחב? מפני שהעם חש שקוטלר לא מוכן ללכת רעב ויחף בשביל החופש האמנותי שלו. הוא רוצה להיות שבע וצודק. הוא לא אמר: או קי, אתם מבקשים התערבות בתכנים וכו'? קחו את התקציב שלכם ותדחפו אותו לאן שאתם רוצים. אנחנו נמצא את האנשים הטובים שיסייעו לנו לבנות תאטרון עצמאי לגמרי. הוא גם לא הודיע שהוא מוכן לוותר על עמדת הכוח שלו ולפרוס חלק מהעוגה שלו לטובת התאטרון הערבי ביפו.
יש גם בשמאל וגם בימין חוסר כנות בסיסית. השיח הוא אלים כוחני ושקרי, ואני לא רואה באופק שינוי במצב הזה.