פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"
כמה פעמים כבר יצא לי לשמוע שתומס מאן מובא כדוגמה לספרות אטית ולעתים משעממת בהתפלספויותיה; פעם אחת אפילו כדוגמה למכובדות קונטיננטלית כבדת הגות ומיושנת בהשוואה לשריריות ולפעלתנות של הספרות האמריקאית. ואכן יש משהו אטי ומיושב בתומס מאן. אבל האיפוק המאני – ותומס מאן, בשבילי, הוא שני רק לפרוסט מבין המודרניסטים, כלומר, יותר משמעותי מבחינתי מקפקא וג'ויס ומוסיל – הוא מתעתע. והוא עצמו, האיפוק, גם הנושא הגדול של מאן. זוהי אותה אטיות ומיושבות הדעת של מי שיודע שהוא נמצא על פי גייזר לוחש שמאיים להתפרץ כל רגע, זו אותה מנומנמות לכאורה של מי שמנסה באופן הרואי להכיל את תשוקות הארוס, המוות והתוקפנות שלו, זו אותה יסודיות של מי שיודע שאם לא ישליט סדר התוהו ישוב לעולם, זו אותה פלגמטיות כביכול של מי שיצריו סואנים בתוכו והוא עמל לרסנם. הספרות של מאן עצמה היא הניסיון המוצלח לצור צורה ולהעניק סדר לכוחות הכאוטיים הגועשים בנפש. ובזה הכוח האדיר שלה, השלווה שהיא מעניקה לקורא. תומס מאן הוא הוא התרבות, זו שעל פי פרויד, בן זמנו, הינה שברירית ושרויה "בלי נחת"; הוא המגלם הספרותי של האגו הפרוידיאני שנאבק בתביעות האיד הדוחקות (וגם בעריצות הסופר-אגו ההיפר מוסרני).
לכן האטיות והיסודיות של "ההחלטה" הולמת כל כך את נושאה. בריטה בוהלר, סופרת הולנדית ילידת גרמניה, כתבה ספר שמבוסס על עובדות היסטוריות וביוגרפיות ומתרחש בכמה ימים ב-1936. באותם ימים כתב מאן, שהיגר לשווייץ אחרי עליית הנאצים לשלטון אבל לא התנתק רשמית מגרמניה שבה ספריו ראו אור עדיין ונמכרו, מכתב פומבי לעיתון ובו נתן גט כריתות לגרמניה מולדתו שתחת שלטון היטלר. מאן, שזכה בנובל כבר ב-1929 (אחרי "בית בודנברוק", "מוות בונציה" ו"הר הקסמים"), הוא בכיר הסופרים הגרמניים באותה עת והמכתב יעשה מן הסתם רושם רב ("היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה", מכריז מאן במשפט המצמרר ביותר בספר). אנחנו מתלווים (בגוף שלישי) למאן בימים שבין נתינת המכתב לעורך העיתון השווייצרי לבין נתינת האישור הסופי לפרסומו. מאן מתלבט ומתחבט, הרי התרבות הגרמנית היא מולדתו, ובו בזמן ממשיך בשגרת חייו הקפדנית: כתיבה (של "יוסף ואחיו"), טיולים קצרים בטבע עם כלבו, ארוחות קבועות במועדן, ראיונות עם עיתונאים, שיחות קצרות עם אשתו. ישנה כאן דרמה גדולה שמכוסה בשגרה קפדנית ("הוא מתיישב על המיטה כדי לנעול את נעליו. ריח סיגליות עולה באפו. הוא שוב הפריז בהזלפת מי סיגליות לאחר האמבטיה […] הוא הופך את הנעל השמאלית בידו ובוחן אותה לנגד האור. עור הנעל נראה מעט דהוי. קטיה עוד לא קמה, אולי יצחצח את נעליו לפני ארוחת הבוקר?" וכו'). וכאמור זו תמצית המאבק של תומס מאן: השלטת סדר על פני תהום. יש כאן חדירה יסודית ללבטי הסופר הגדול בתקופה הרת הגורל הזו, הפיכה שוב ושוב ב"בעד" וב"נגד", ובכך ממחישה בוהלר היטב את הרתיעה של מאן מפעולות תזזיתיות, זאת דווקא, יש לשער, מפני שבמעמקי הנפש, שמאן מודע אליהם, יש נטייה עזה לקיצוניות ותזזיתיות ("ריטואל החזרה היומית על פעולות […] כמה משעמם וזעיר-בורגני נשמע הסדר הזה … אבל המאבק בכאוס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מקיומו. ההקפדה על קצב קבוע, כזה שמספק מסגרת לחיים, היא הדרך היחידה לגבור על הכאוס"). ומאן אף נזכר במרוצת ימים אלה בטעות הקשה של חייו, כשהתמכר לרגע להילולת מלחמת העולם הראשונה ופרסם מסה שצידדה בה, בטענה ש"התרבות" הגרמנית נאבקת ב"ציוויליזציה" החומרנית הצרפתית ("התוצאה הייתה ספר מיותר, שבו סנגר על המלחמה בשעה שכבר מזמן הייתה אבודה. כתיבה מגויסת, כך הגדיר את ספרו. 'לא עוד!' נשבע לימים. זו הייתה כתיבה חסרת תועלת ואווילית. ספרות צריכה להתרחק מפוליטיקה").
אפרופו: ב"מחברת הזהב", יצירתה הגדולה של דוריס לסינג מ-1962, כותבת הגיבורה-הסופרת, אנה וולף, ובקנאה, שתומס מאן הוא אחרון הסופרים הגדולים שמבטא ביצירתו עולם הגותי אינדיבידואלי, שאינו כפוף לפוליטיקה כזו או אחרת, שאינו "מגויס". ואכן הדרמה הגדולה שמוצגת בספר הזה, בכמעט נמנום (מכוון) כאמור, מועצמת בדיוק בגלל שמאן ראה את עצמו סופר א-פוליטי. והנה הוא נתבע על ידי הכוחות ההיסטוריים הגדולים לנקוט עמדה פוליטית ברורה. הוא נרתע מכך. אבל בסופו של דבר מאן נוקט את העמדה, כי הרי הנאציזם ביטא את הכוחות שנגדם נאבק בכתיבתו כל חייו: התפרעות האיד התוקפני, תשוקת המוות, שעולה מהתהומות ומציפה את העולם, שבריריות הציביליזציה – ובייחוד כל התופעות האלה בהיסטוריה ובתרבות הגרמנית. מאן הוא אמן שנמצא בשליטה ואילו היטלר הוא אמן שיצא משליטה, כלומר נכנס לשליטה באחרים ("היטלר, המכשף שצד את לב העם, אינו אלא גיבור וגנריאני שנקלע לפוליטיקה … ביצוע וגנריאני, אבל ברמה נחותה"). כלומר, בהקשר ההיסטורי שמאן מצא את עצמו פועל בתוכו, כתיבתו הייתה בסופו של דבר הכתיבה הפוליטית המעמיקה ביותר.
מבקר חופשי 