מבקר חופשי

קראתי לאחרונה (ובפעם השלישית) את ספרו הגדול של נורמאן או. בראון "חיים נגד מוות" מ-1959. הספר הזה – אולי ספר ביקורת התרבות החשוב ביותר שראה אור במחצית השנייה של המאה העשרים, בצדו ניתן למנות את ספרו של תלמידו-יריבו, את "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – הוא ניסיון למחשבה על כינון של חברה אוטופית בעקבות פרויד, ניסיון לכינונה של חברה ללא הדחקה. זהו, למעשה, המוקד התיאורטי המעמיק של "תרבות הנגד" בשנות הששים בארה"ב. זהו, למעשה, המסמך האינטלקטואלי המכונן של "המהפכה המינית".

הספר מלהיב, אבל ניסיתי לחשוב על הסיבות העקרוניות (והפסימיות) שאיתן צריכה להתמודד חשיבה אוטופית (גופנית-פסיכואנליטית כמו של בראון, או אף אוטופיה טכנולוגית, שנפוצה יותר בעשורים האחרונים). ואלו הן:
1. ייתכן שהאושר הוא יחסי מבחינה זו שהוא תובע סביבה מאושרת פחות. כלומר ייתכן שאושר חברתי כולל הוא סתירה. האושר של היחיד נובע מהתבלטותו ביחס לחברה.
2. ייתכן שהאושר אינו מוגבל רק מבחינה מרחבית – כלומר הוא אינו יכול להתפרש לכל עבר מבלי שיאבד את האפקטיביות שלו – אלא שהוא מוגבל גם בזמן. כלומר, הרגשת האושר מותנית בסבל ובהימלטות ממנו. אושר תמידי הוא סתירה. כך טען שופנהאואר.
3. קוצר חיי האדם מעניק טעם לוואי אירוני לאוטופיה. אולי עדיף פטאליזם מנומנם, "סחיבה" של השבעים שנה שאנו חיים בהם, אם המאמץ הכרוך בכינון אוטופיה מסתכם במספר דו ספרתי של שנות קיום. רק אוטופיה שמדברת, בנוסף על הרחבת החיים מבחינה איכותית, גם על הארכת החיים מבחינה כמותית, תלהיב אותנו.