"אני לא מתכוון לסבול ממידה כזו של צניעות מזויפת שתמנע ממני מלקבוע שאני מפנה את תשומת הלב של הקורא להבחנה הזו [כנראה, ההבחנה שהופיעה בקטע הקודם ובו וורדסוורת' מבחין בין שירים שבהם הפעולה והסיטואציה הם אלה הנותנים ערך לרגשות שהם מעלים לבין שיריו שלו, בהם הרגשות והתחושות הם אלה שמעניקים חשיבות לפעולה ולסיטואציה: "the feeling therein developed gives importance to the action and situation, and not the action and situation to the feeling"] הרבה פחות לשמם של השירים הספציפיים האלה [ב"בלדות הליריות"], אלא משום החשיבות הכללית של הנושא. הנושא אכן חשוב!
מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם;
אבל השירות הזה, המצוין בכל תקופה, חשוב במיוחד בתקופה זו.
זאת משום שסיבות רבות, שלא היו מוכרות בזמנים עברו, חברו יחד בכוח להקהות את כוחותיה המבחינים-מבדילים של התודעה, ובעוד הם מסרסים את יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי הם מפחתים אותה למצב של תשישות ואדישות כמעט ברברית.
הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפיכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה.
לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים.
כאשר אני מהרהר בצמא המבזה הזה אחרי גירוי שערורייתי, אני כמעט מתבייש בזה שדיברתי על המאמץ החלוש שבאמצעותו ניסיתי לסתור אותו; ובמחשבה על ההיקף הרחב של הרוע הכללי, הייתי יכול להימחץ במלנכוליה שאינה בלתי מכובדת, לולא היה לי רושם עמוק של סגולות אינהרנטיות ובלתי ניתנות להריסה של התודעה האנושית".
בקטע הזה, המתורגם בחובבנות על ידי, הלקוח מתוך ה"הקדמה" ל"בלדות הליריות" (ההקדמה הקלאסית ליצירה הרומנטית הקלאסית), מאת המשורר האנגלי הרומנטי הגדול וויליאם וורדסוורת', מ-1802 – הקדמה רבת עניין עד מאד בכל חלקיה – פורש וורדסוורת' כמה מתפיסותיו הביקורתיות, שמעניין לחשוב עליהן בהקשר של משבר הביקורת העכשווי בתרבות שלנו.
א. התפיסה הביקורתית של וורדסוורת' מכילה היררכיה ברורה: "אדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מדברים ותמריצים שאינם גסים ואלימים]". יש רגשות גסים ואלימים ויש רגשות מעודנים ויש להבחין ביניהם ולהעריך אותם באופן שונה.
ב. אבל – וזה כבר מקרב יותר את וורדסוורת' לתפיסות תקופתנו הרלטיביסטית – הבעיה ברגשות "הגסים" הנה שהם פוגמים בכוח מכוחות הנפש, שוורדסוורת' מכנה אותו "הכוח המבחין" (the discriminating power). כאן נוצר פתח להבנה כמותית של התפיסה ההיררכית של וורדסוורת'.
בהתמכרותנו לתרבות "גסה" ו"אלימה" אנחנו פשוט קולטים פחות מהעולם, מבחינים פחות. ובתקופתנו הרלטיביסטית והכמותנית זה טיעון כבר יותר חזק: אנחנו פשוט מפסידים.
ג. עוד טיעון ביקורתי מתקבל יותר על לבה של תקופתנו הדמוקרטית מצוי כאן. כבני העידן הדמוקרטי אנחנו נוטים להדוף מעלינו טענות אליטיסטיות, אבל גם נוטים לאהוד טענות שמדברות אל החוש שלנו לאוטונומיה ועצמאות. והנה וורדסוורת' מדבר על כך שהאמנות והתרבות הקלוקלות מפריעות לתודעה בפיתוח מאמץ רצוני עצמאי ("יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי"). כלומר, התרבות הלעוסה, או הסנסציונית, "מאכילה" את התודעה "בכפית", וכך, בשוללה ממנה את המאמץ, תורמת להיעדר ריבונותה, או שהיא כופתת אותה בסנסציוניות שלה וכך אינה מאפשרת את רצונה החופשי.
מבקר חופשי 