"משימתו של כותב הרומנים אינה לספר על מאורעות גדולים, אלא להפוך למעניינים מאורעות חסרי חשיבות.
רומן יהיה בעל ערך נעלה יותר ואצילי יותר כאשר הוא ישרטט חיים פנימיים יותר מאשר מאורעות חיצוניים. ויחס זה, כסמן אופייני לז'אנר, יתלווה לכל הדרגות של הרומן, מ'טריסטרם שנדי' ומטה עד לרומן האבירים או השודדים הגס ביותר.
'טריסטרם שנדי', למעשה, נעדר פעולה כליל; אבל כמה מועטת הפעולה ב'הלואיז החדשה' [של רוסו] וב'ווילהלם מייסטר' [של גתה]! אפילו ב'דון קיחוטה' יש יחסית מעט פעולה; הפעולה שם חסרת חשיבות ונוטה להיות קומית; וארבעת אלה ניצבים בשיא הז'אנר.
הביטו ברומנים הנהדרים של ז'אן פול וראו כמה חיים פנימיים מתנועעים הם מציגים על הבסיס הצר ביותר של מאורעות חיצוניים. אפילו הרומנים של סר וולטר סקוט הם בעלי שפע ראוי לציון של פנימיות ביחס לחיצוניות והמאורעות החיצוניים מופיעים בהם רק בכדי להשיג את המטרה של הנעת החיים הפנימיים; ואילו ברומנים נחותים הפעולה נעשית לשמה היא.
האמנות מורכבת מהבאת חיינו הפנימיים לפעילות האינטנסיבית ביותר תוך פיזור המינימום ההכרחי של פעילות חיצונית; כי חיינו הפנימיים הם האובייקט המעניין אותנו".
("פארירגה ופארליפומנה")
מבקר חופשי 
תגובות
הטענה אינה על גבול הטריוויאלי בימינו? ומיהו ז'אן פול?
למה טריביאלי? לא ההיפך? ואולי מה שמעניין שתוקפה לא השתנה. במקום שודדים ואבירים יש דברים אחרים.
ז'אן פול הוא שם עט של כותב גרמני נחשב, שלצערי לא קראתיו עדיין.
טריוויאלי מפני שסמן מובהק של יצירה בעלת יומרה אמנותית, בימינו, הוא שהעלילה החיצונית היא משנית. מתקבל הרושם שרק בסוגות פופולריות (מתח, ריגול) יש גיבורים פעילים ועלילות של ממש, ואילו באמנות הגבוהה מתרכזים באירועים מינוריים.
אז זהו, שאני מרגיש שהציטוט של שופנהאואר מחזיר לתודעה עמדה לא מובנת מאליה כיום. יש טשטוש בנקודה הזו היום.
זה נכון, רק שהפעולה לפעמים, למשל בטובות שבאגדות ובמיתוסים, משרטטת ומממשת תנועה של הנפש.
האמת שלא ציטטתי אותו דווקא מפני שאני מסכים, התובנה העיקרית עצמה מעניינת, אבל ניתן לחשוב עליה לאו דווקא בהסכמה. אלא מכמה סיבות אחרות שהופכות את הקטע הזה למעניין: 1. העניין העמוק של שופנהאואר הפילוסוף באמנות. 2. היקף הקריאה העצום שלו שפה רק נרמז באמירה על ארבעת הרומנים האלה כשיא הז'אנר. 3. בגלל המקום של הרומן – צורת אמנות חדשה יחסית – במחשבה של פילוסוף מז'ורי. 4. בגלל האליטיזם הלא מתנצל שלו והרלוונטי גם היום. 5. בגלל תשומת הלב לסיפורי האבירים והשודדים שיש להם כמובן מקבילות היום. 6. בגלל מי שנחשבים בעיניו בפסגת הז'אנר, וזה מעורר מחשבה. 7. בגלל התרוממות הרוח שמעוררת התובנה שלו על חשיבות החיים הפנימיים.
אבל אני כן מסכימה איתו (אולי לא בדרך שבה התכוון) בגלל זה אני כל כך אוהבת אגדות ומיתוסים, בגלל שהם התיאטרון של הנפש, של החיים הפנימיים, הם מבטאים אותם בעוצמה ששום סופר ריאליסטי, שחייב – כפי שהפליא יאקובסון לאבחן – להשקיע בפרטים טפלים, יכול רק לחלום עליה.
הבנתי 🙂 חג שמח!
גם לך!
נראה לי נכון להזכיר את רוברט ואלזר ואת דבריו:
"ככל שהסופר נזקק לפחות עלילה ולפחות מרחב כך כישרונו ניכר יותר. אני חושד מראש בסופרים שמצטיינים בעלילה, ושהדמויות שלהם זקוקות לעולם כולו. הדברים היום-יומיים יפים ועשירים מספיק כדי להפיק מהם ניצוצות פואטיים".