מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תומס וולף (1900 – 1938) היה אדם גבוה, בסביבות שני מטרים היה גובהו. ויש גם בפרוזה שלו הפרזה והיעדר חוש מידה מסוימים. זה לא הצמצום והדיוק והחיפוש אחר "המילה הנכונה" במסורת של פלובר. זאת מסורת (אמריקאית?) של שפע. ועם זאת, הפרוזה הזו ענקית גם במובן השני של המילה, לא רק הכמותי. ההתנודדות הזו בין תלונה על הגודש של הפרוזה שלו לבין הכרה בערכה למרות זאת, ליוותה את ההתקבלות של וולף מראשיתה ומסבירה גם – יחד עם מותו המוקדם – את העובדה שהוא מעט פחות מוכר יחסית לבני דורו הגדולים (פוקנר, פיצג'ראלד, המינגוויי), על אף שיש הרואים בו את הגדול שבחבורה המוכשרת הזו.

הקורא העברי יכול היה להתרשם משני רומני הענק הפרוסטיאניים של וולף, "הבט הביתה, מלאך" ו"על הזמן והנהר", שתרגם אהרן אמיר לפני כמה עשורים ("ספריית פועלים"). לא מזמן זכתה נובלה של וולף, "הנער האבוד", בתרגומו של עודד וולקשטיין, לתשומת לב ("זיקית"). כעת מובא בפני הקורא העברי הרומן הגדול האחרון של וולף, "לא תוכל לחזור הביתה", בתרגום מצוין של עודד פלד.

היעדר חוש המידה המוזכר של וולף אינו נוגע בעצם רק לצד הכמותי, כלומר להיותם של הרומנים שלו ארוכים ובזבזניים במילים. יש בוולף דבר מה אקסצנטרי, מעין חוסר נימוס או מהוקצעות או יכולת הסוואה. לא רק שהרומנים אוטוביוגרפיים לעילא, אלא שהם פולשים לצדדים לא מנומסים של החשיפה האוטוביוגרפית. "לא תוכל לחזור הביתה" מתמקד בתיאור חייו של הסופר ג'ורג' ובר מלפני פרסום הרומן הראשון שלו ועד אחרי הצלחת השני. בחלק הראשון ובר הוא צעיר אמריקאי בשלהי שנות העשרים שלו שרוצה להיות סופר. הוא מוציא לבסוף את ספרו סמוך לנפילת הבורסה ב-1929. ובר, ממש כמו וולף עצמו, בא ממקום קטן בדרום. הרומן שהוציא, שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים, מרעיש את העיירה הדרומית שסבורה שבן העיירה בגד בהם בתארו אותם באופן שתיאר. ובר המום ממכתבי השטנה ומטלפוני השנאה שהוא מקבל. לא הייתה בכוונתו לפגוע כך באנשי עיירת הולדתו, שהוא מחבב אותם באמת ובתמים. כעת, כל זה קרה גם לוולף עצמו בעקבות פרסום "הבט הביתה, מלאך"! והיעדר חוש המידה שאני מדבר עליו נוגע לעובדה הקומית (שלא במכוון) שסופר מספר לנו בספר אוטוביוגרפי על כך שהוא נדהם שבספר אוטוביוגרפי אחר שלו הגיבו בני עירו בזעם על אופן תיאורם, תיאור שהוא כמובן ממשיך בו כעת, בספר שמתאר את תגובתם לתיאור הראשון. היעדר חוש המידה מתבטא כאן גם בתיאור לא מצוי של הצדדים הפחות מדוברים במלאכת הספרות, של אחורי הקלעים. למשל, יש כאן עיסוק נרחב ביחסים בין ג'ורג' הסופר לעורך שלו, פוקסהול אדוארדס (שמבוססים על יחסיו של וולף עם העורך האגדי, שאכן סייע רבות ליצירתו, מקסוול פרקינס). יש כאן דיון ישיר במניעים האגואיסטיים של הסופר שרוצה להיות סופר על מנת להיות מפורסם (לפעמים משתמש וולף בצורה הסובלימטיבית יותר של הרצון "לזכות בתהילה", אבל לעתים לא) ואף שחפץ פשוט בהצלחה כלכלית. יש כאן דיון מעט חסר חוש מידה בנשים ובגברים שנמשכו לג'ורג' אחר שהרומן הראשון שלו הצליח והוא הפך לחצי סלבריטאי. עוד כרוכה בבעיית חוסר המידה היעדר המיקוד של הרומן הזה. הוא עובר בין זירות ובין נימות-תיאור. למשל: בחלקו הוא סאטירה על בהלת הנדל"ן שקדמה למפולת הבורסה ב-1929, בחלקו ביקורת של הבוהמה הניו יורקית העשירה והתנהגותם של הסלון-קומוניסטים הניו יורקיים (רבים מהם יהודים), בחלקו הוא דיון עקרוני במעבר הדרמטי משנות העשרים העליזות לשנות השלושים הקודרות, בחלקו הוא רומן-אמן הדן במהות האמנות, בחלקו הוא התפרצויות ליריות, בחלקו יומן מסע על מסעו של ג'ורג' לאנגליה ולגרמניה (הנאצית!).

ולמרות כל זה זה רומן מלהיב ביותר! אכן, יש בו יסוד ענק. ולמה? ראשית, בגלל שטח הפנים העצום שהוא מכסה בצורה משכנעת, כלומר מעמיקה: הזירות החברתיות המוזכרות (של ניו יורק, מנהטן מחד גיסא וברוקלין מאידך גיסא, ושל העיירה הדרומית; של אנגליה, לונדון מחד גיסא והכפר האנגלי מאידך גיסא, ושל גרמניה בזמן המשחקים האולימפיים ב-1936). לאורך הרומן מתוארים גם בצורה משכנעת ומפורטת עשרות רבות של טיפוסים. ביניהם: דמות העורך המוזכרת, דמותו של סופר עטור תהילה שלוקח תחת חסותו את ובר (ומבוסס לדעתי על סינקלייר לואיס, שזכה בנובל ואף הזכיר את וולף בנאום הנובל שלו), מאהבתו היהודייה העשירה של ג'ורג', ספורטאי ממוצא אינדיאני בן עיירתו של ג'ורג' שהתפרסם ועבר לניו יורק גם הוא.

אבל נדמה לי, בעצם, שהרומן מלהיב כל כך לא למרות היעדר חוש המידה, אלא בגללו. ולא רק בגלל שמשום האקסצנטריות והכנות ואי החלקלקות נחשפים אזורי-נפש לא מדוברים בדרך כלל ולפיכך רעננים בספרות. אלא משום שהיעדר חוש המידה מעיד על איזו פנטיות וטוטליות של הסופר שרוצה לומר הכל, ובכל האופנים והכלים הספרותיים, ולומר הכל ללא מורא ובכנות מקסימאלית. הטוטאליות והפנטיות הללו של הספר, שמבקש להציג חיי אדם ואף עידנים היסטוריים ולאומים שונים במלוא המלאות האפשרית, קשור הדוקות לתמת האמן והאמנות שקיימת פה. וולף עצמו מנסה לקשר מעט במגושמות את המעבר של ג'ורג' מתפיסה רומנטית של האמן לתפיסתו כמשרת הציבור ו"האנשים הפשוטים" למעבר של אמריקה משנות העשרים האנוכיות לשנות השלושים המצפוניות. אבל הקשר הוא אולי פשוט יותר: האמן הוא מי שרוצה להיות טיטאן. האמן הוא המגלומן המקסים שרוצה לומר הכל על העולם. ואכן, עולם ומלואו עוברים כאן לפנינו כשהם מסוננים דרך תודעת האמן.

אולי האקסצנטריות הזו הופכת את הרומן הכביר הזה ל"ספר לסופרים". ואולי לא רק למי שהינם כבר סופרים. כי ההתלהבות של הספר למלאכת הספרות מדבקת. הספר הזה עושה חשק גדול להיות סופר.