מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשהייתי בן עשרים (האמת, אולי בן עשרים ושלוש – אבל יש לי אינטרס, שיובן חיש קל, להצעיר את גילי בסיפורון שיסופר מיד) שלחתי מערכון שכתבתי ל"החמישיה הקאמרית". נעניתי בכך, בתמימות מסוימת, להצעה לשלוח רעיונות והצעות לכתובת מסוימת שהופיעה על המסך בתום כל תכנית של "החמישייה". המערכון שלי נסוב על רפתן מעמק חפר שמתלונן על כך שגלגל"ץ זנחה את המגזר החקלאי בעמק הירוק המצוי בדיוק בין חיפה לתל אביב, כך שלא ניתן לקלוט ברפת בשעת החליבה את התחנה לא בתדר התל אביבי שלה ולא בתדר החיפאי. האלמנט הקומי במערכון, כך קיוויתי לפחות, התבסס על כך שרפתן מחוספס וישראלי-שורשי מפגין בקיאות מרשימה במוזיקה פופולרית עכשווית. על המערכון שלי לא קיבלתי תגובה ואין צורך לומר שהוא לא שודר מעולם. אבל אם הייתי שולח אותו למערכת השבועון "חיים ספרותיים" שראה אור בקרקוב, אולי דווקא כן הייתי מקבל תגובה ולא פחות מאשר מהמשוררת הגדולה ולימים זוכת הנובל ויסלבה שימבורסקה. התגובה שלה וודאי הייתה עוקצנית ושנונה וישירה (כמו חלק משיריה). ייתכן והיא הייתה, למשל, מסבה את תשומת לבי לכך שלא טרחתי אפילו להדפיס את המערכון אלא כתבתיו בדפי מחברת – ואם אני עצמי לא משקיע ביצירתי, מדוע שקורא אחר ישקיע בה? היא הייתה אולי מציינת ביובש שחברי "החמישייה" וכותביה אינם זקוקים למערכון שמחקה, ועוד בגולמנות, את ההומור שלהם עצמם (סניטה ואף לעג לישראליות השורשית), אולי הם פנו לציבור דווקא על מנת לקבל קולות מקוריים? ואולי הייתה מציינת באירוניה שהפרובינציאליות שהיא נושא המערכון ניכרת גם אצל כותבו, שבעבורו גלגל"צ מייצגת איזושהי קדמה ומעודכנות מוזיקלית או שהוא סבור בתמימותו שעמק חפר הוא נושא ראוי למערכון שמשודר בכלי תקשורת ארצי. ואולי פשוט הייתה שימוברסקה כותבת בלאקוניות שז'אנר המערכון כרוך ללא הפרד ביכולת להצחיק, וכיוון שהיכולת הזו נעדרת מהמערכון שכתבתי אולי כדאי לי לפנות ליצירה בז'אנר אחר. הייתי לבטח נעלב מתגובתה, אבל אולי הייתי לומד משהו.

"דואר ספרותי" הוא מקבץ של תגובות קצרצרות לכותבים ששלחו את כתביהם לכתב העת "חיים ספרותיים" ששימבורסקה הייתה בין עורכיו, תגובות מסוגננות שאף פורסמו באותו כתב עת. התגובות, בנות לא יותר מחצי עמוד בדרך כלל, מתפקעות מתבונה המצויה בתנופה ומשנינות הנמסרת בחדווה. הן גם קצת מתנשאות ומעליבות (אם כי שמותיהם של הנמענים נותרו חסויים). אבל הספר הזה הוא שיעור מענג ותמציתי באיך לא לכתוב.

המשותף לתגובות הוא שהן נוגעות בעיקר – ושוב, באופן חריף ומענג בלקוניותו ובקלילותו – בחולשות רבות של הכותבים המתחילים. למשל, הנרקיסיזם הנאיבי של
כותבים מתחילים שסבורים שדי בפריקת יצירת המופת שלהם על ראש הקורא, בלי קשר לאופן הגשתה (ועיינו בראש הביקורת הזו): "אנחנו מבקשים […] לשלוח אלינו יצירות שכתובות בצורה קריאה […] בתשובתינו איננו יכולים לענות באותו מטבע, שכן אשפי אמנות הדפוס עוד לא המציאו אותיות לא קריאות". נרקיסיזם של כותבים בוסריים נחלק לשניים: אלה שבטוחים שהם מאור שאין כמותו, ואלה שבטוחים שלכולם יש סבלנות וזמן ועודפי חיים לשמוע על לבטיהם וספקותיהם. גם לסוג הזה מתייחסת שימבורסקה: "המכתב ארוך וכתוב בשקידה, רק שאין לו שום נושא. לאורך שלושה עמודים וחצי הכותב מתוודה בפנינו שהחליט לכתוב אלינו, שבתחילה לא רצה, אבל אחר-כך החליט שכן, כי אם כבר כותבים רצוי לדעת מה לכתוב, ולבד איננו יודעים, אשר על כן צריך להראות למישהו, אף שברגע הראשון חשים עקשנות והיסוס אם לשלוח או לא לשלוח [וזה ממשיך – א.ג.]". חלק מהביקורות על כתבי הבוסר הן על קלישאות, למשל קלישאת האביב: "אביב, אביב. נערות אכזריות נוטשות את המשוררים שלהן למען משוררים אחרים, דבר שגורם לזרימה כפולה למערכת של שירים […] האם צריך להתפלא שכל אביב מעורר בנפש העורך שלנו חרדה?" (אם כי אולי דוגמה זו האחרונה היא חריגה בספר, כי היא הצבעה על קלישאה שהפכה בעצמה לקלישאה). ביקורות אחרות על ספרות של מתחילים נוגעות להשפעות כבדות מדי שניכרות אצל פרחי הכותבים (באחת הביקורות מבקשת שימבורסקה מהכותב את כתובתו של הסופר הידוע שאותו חיקה הפונה "כדי שנוכל להעביר לו שמונים אחוז משכר הסופרים") ואחרות מושמעות כנגד כתיבה סנסציונית ("ספרות אמיתית מתחילה רק ברגע שדמויות חיות מרתקות יותר מגופות מסתוריות"). ויש כאן עוד סוגים רבים של ביקורת המיועדת, כאמור, בעיקר לגינויה של כתיבה בוסרית (ושניתן ללמוד מהן).

אם יש כאן כמה תשובות אכזריות אבל שנונות להפליא כגון זו: "איך להיות לאיש ספרות? אדוני שואל שאלה קשה. בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה לו שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי את ההתחלה…'. מה לעשות, ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: ובכן, צריך שיהיה קצת כישרון" (והחלק הקורע כאן הוא לא הפאנץ', אלא הבדיחה על הילד).
הרי שיש גם תשובות נבונות שמגלות רוך גדול (אמנם כלפי מי ששימבורסקה מזהה בו ניצוצות כישרון): "אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר". והעמדה העיקרית שעומדת מאחורי הביקורות היא עמדה רכה, שמבקשת לרפא את קדחת היצירה ממי שמכלים עליה את זמנם לריק: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות".

הטקסט הזה הוא שיעור לכותבים מתחילים – כלומר למי שרוצה לכתוב היטב, ולא לכותב בינוני שבונה על ההתמדה והתפוקה גרידא, שבלוויית קשרים והיכולת למשוך תשומת לב רדודה יכולים היום להפוך אדם ל"סופר" – ואולי, מתגנבת מחשבה אל הלב, ייהנו במיוחד מהשיעור דווקא מי שאינם זקוקים כבר ללקחו – אבל לא פחות מכך הוא שיעור למבקרים. כי הרי אלו ביקורות ספרות בסופו של דבר! והעובדה שהן שנונות ותמציתיות ונהנים כל כך לקרוא אותן אינה אומרת שהן דבר מה אחר…