ה"אפולוגיה" של אפלטון – נאום ההגנה ואחר כך ההסכמה-מתוך-מחאה לפסק דין המוות, נאומיו של סוקרטס – היא מפסגות הספרות העולמית, הרחק הרחק למעלה. אפלטון, שהתחרה בהומירוס (לא צריך להיות הרולד בלום בשביל להבין זאת – לונגינוס כותב זאת במפורש ב"על הנשגב") – אולי מנצח ברגע הזה. ומעניין עד כמה סוקרטס המרטיר של החוכמה – כפי שהיה, או כפי שהציג ועיצב אותו אפלטון – השפיע על יצירת ספרות מרכזית אחרת, שנכתבה כארבע מאות שנה אחר כך – סיפור מותו של ישו ב"ברית החדשה".
-
קטגוריות
- English
- Uncategorized
- בוק ריפורט – חוות דעת קצרות על ספרים
- ביקורות ספרות – מעריב
- ביקורות ספרות קצרצרות
- הודעות
- הטור "מבקר חופשי" – עיתון "מקור ראשון"
- הנוירוזה שלי – מסה אישית
- הרומן שלי "מדוע איני כותב" – ראיונות והמלצות
- כמה קטעים מעבודת המאסטר
- מאמרים בנושאי תרבות
- מאמרים בנושאים ספרותיים
- מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"
- מסות וולבקיאניות
- ניסויים בניאו-ג'ורנליזם
- עובר ושב
- על ביקורת הספרות
- פרוזה
- שבעה לילות "ידיעות אחרונות"
-
ארכיון
- אוקטובר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- ינואר 2020
- דצמבר 2019
- נובמבר 2019
- אוקטובר 2019
- ספטמבר 2019
- אוגוסט 2019
- יולי 2019
- יוני 2019
- מאי 2019
- אפריל 2019
- מרץ 2019
- פברואר 2019
- ינואר 2019
- דצמבר 2018
- נובמבר 2018
- אוקטובר 2018
- ספטמבר 2018
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- אפריל 2018
- מרץ 2018
- פברואר 2018
- ינואר 2018
- דצמבר 2017
- נובמבר 2017
- אוקטובר 2017
- ספטמבר 2017
- אוגוסט 2017
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- דצמבר 2016
- נובמבר 2016
- אוקטובר 2016
- ספטמבר 2016
- אוגוסט 2016
- יולי 2016
- יוני 2016
- מאי 2016
- אפריל 2016
- מרץ 2016
- פברואר 2016
- ינואר 2016
- דצמבר 2015
- נובמבר 2015
- אוקטובר 2015
- ספטמבר 2015
- אוגוסט 2015
- יולי 2015
- יוני 2015
- מאי 2015
- אפריל 2015
- מרץ 2015
- פברואר 2015
- ינואר 2015
- דצמבר 2014
- נובמבר 2014
- אוקטובר 2014
- ספטמבר 2014
- אוגוסט 2014
- יולי 2014
- יוני 2014
- מאי 2014
- אפריל 2014
- מרץ 2014
- פברואר 2014
- ינואר 2014
- דצמבר 2013
- נובמבר 2013
- אוקטובר 2013
- ספטמבר 2013
- אוגוסט 2013
- יולי 2013
- יוני 2013
- מאי 2013
- אפריל 2013
- מרץ 2013
- פברואר 2013
- ינואר 2013
- דצמבר 2012
- נובמבר 2012
- אוקטובר 2012
- ספטמבר 2012
- אוגוסט 2012
- יולי 2012
- יוני 2012
- מאי 2012
- אפריל 2012
- מרץ 2012
- פברואר 2012
- ינואר 2012
- דצמבר 2011
- נובמבר 2011
- אוקטובר 2011
- ספטמבר 2011
- אוגוסט 2011
- יולי 2011
- יוני 2011
- מאי 2011
- אפריל 2011
- מרץ 2011
- פברואר 2011
- ינואר 2011
- דצמבר 2010
- נובמבר 2010
- אוקטובר 2010
- ספטמבר 2010
- אוגוסט 2010
- יולי 2010
- יוני 2010
- מאי 2010
- אפריל 2010
- מרץ 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
- ינואר 2008
- דצמבר 2007
-
תגובות אחרונות
-
Blogroll
- "מרכז הרב" 1989
- איבוד בתולין או: חזרה בשאלה
- אינטלקטואלים בשמאל
- בעיקר על אורוול
- בעיקר על ורגס יוסה
- בעיקר על זבאלד
- בעיקר על מאיה קגנסקאיה
- בעיקר על מונטיין
- בעיקר על נועה ירון
- בעיקר על פלובר
- בעיקר על תומס ברנהארד ומריאס
- ברנר והיהדות; ביקורת על ספרו של אבי שגיא
- ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם"
- גבריות במיל – רשימות של מילואימניק
- דוסטוייבסקי בשנות ה – 60
- המישור, ההר והעיר
- הספרות הישראלית 2005 – 2007 מיפוי והמלצות
- הספרות הישראלית 2008
- הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס
- הערה על הרומן היום
- השמאל והסאטירה הישראלית
- חזרה בשאלה ופוליטיקה
- לקראת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית
- מאמר בחמישה חלקים "הארץ" 2003-2004
- מומלצי 2009
- מסע לפולין 1989
- מריטוקרטיה
- משהו על "סיינפלד"
- משהו על ברנר וצ'יק-ליט
- משהו על הבריטים
- משהו על שירה ואבידן
- עוד דברים
- על "שדים"
- על אגור שיף
- על אופיר טושה-גפלה
- על אורלי קסטל-בלום
- על אורלי קראוס-ויינר
- על איל מגד
- על אמיר גוטפרוינד
- על אמלי נותומב
- על אנדי וורהול
- על אשכול נבו
- על ביקורת הספרות – מבחר
- על ג'ון באנוויל
- על דב אלבוים
- על דרור בורשטיין
- על הספרות היום; על הקריאה בלילה
- על הרומנים הראשונים של שמיר
- על חולים סופניים ותומכים רוחניים
- על חיים באר
- על חיים לפיד
- על חיים סבתו
- על יהודית רותם
- על יזהר הר לב
- על יעל הדיה
- על מאיר שלו
- על מירי רוזובסקי
- על מישל וולבק
- על ניצן וייסמן
- על סמי ברדוגו
- על ספרות ומחשבים
- על סקוט פיצ'ג'ראלד
- על ערן בר-גיל
- על פיק-אפ בארים
- על ריינהולד ניבור
- על ריצ'רד דוקינס
- על שינקין
- על שרה שילה
- רשימות של שומר
- שונות
- תודעה משוסעת
-
קורות חיים
-
פוסטים אחרונים
-
הרשומות הנצפות ביותר
- הערה קצרה על "חיי השקר של המבוגרים" של פרנטה
- על מריטוקרטיה
- על "סיפורו של ניצול", של גבריאל גרסיה מארקס, בהוצאת "עם עובד" (מספרדית: ליה נירגד, 131 עמ')
- על "נחמיה", של יעקב צ' מאיר, בהוצאת "ידיעות ספרים" (345 עמ')
- על "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')
- על מיניות נשית ויחסי גברים ונשים (מנקודת מבט נשית) בכמה ספרים שראו אור לאחרונה
- על "ספרי יעקב", של אולגה טוקרצ'וּק, בהוצאת "כרמל" (מפולנית: מרים בורנשטיין, 690 עמ')
- על "בשבילה גיבורים עפים", של אמיר גוטפרוינד, הוצאת "זמורה ביתן"
- על "איך לחשוב אחרת על סקס", של אלן דה בוטון, הוצאת "מודן" (מאנגלית: ניצן לפידות)
- על "שיחות עם חברים", של סאלי רוּני, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 280 עמ')
-
© כל הזכויות שמורות לאריק גלסנר
תגובות
לא בטוח שהנאום הסוקרטי המתוחכם-מתחכם בשבח הציות לחוק הוא תחרות ראוייה למבט הטראגי של הומרוס. מכל מקום, על אף שסוקרטס כמו ישו משלים עם המוות, העמדה הרגשית-ערכית שלהם שונה בתכלית. לישו אין שום אשליות על החוק שגזר עליו מיתה. חוקי בני אדם הם עיוות ואי צדק. הוא מסרב להתנגד לא מתוך כבוד לחוקים, אלא דווקא מתוך התובנה שההתנגדות לחוק בשם החוק היא קבלת הדין, אם לא במקרה המסויים הזה, כי אז בעיקרון. ישו מת על הצלב משום שאינו מקבל את הדין, משום שהעמדה המוסרית היחידה המאפשרת לאדם שלא להזדהם באי הצדק המובנה של מערכות שהצדק שבהן הוא יחסי וחלקי, היא עמדת הקורבן.
אביעד, תודה על הערתך! הנאום בשבח החוק הוא ב"קריטון", מה שמפעים ב"אפולוגיה" – בין היתר – הדיבור על החכם שיודע שהוא אינו יודע, המשפט המפורסם על החיים שלא נבחנו שאינם ראויים לחיותם, הדימוי של החכם כאינטלקטואל שמציק לשאננות בני דורו ועוד ועוד.
אתה האיש המתאים לשאול האם – וליתר דיוק, אולי, מי חקר את השפעות אפלטון על כותבי הברית החדשה?
נכון, אבל קשה שלא לראות באפולגיה בקריטון ובפיידון חלק ממהלך אחד. ההתחכמות והאירוניה מצויים באפולוגיה, הקונפורמיזם בקריטון וההשלמה בפפידון. אני חושב, כפי שכתבתי, שהעמדה המוסרית של סוקרטס וישו שונה לחלוטין. הדבר היחיד המשותף להם הוא הנכונות למות. קשה לי לראות השפעה של אפלטון על תיאור הפסיון בבשורות. קו ההגנה של ישו איננו שהוא ממלא תפקיד בעולם ערכים ששופטיו חולקים אתו, אלא שהוא מסרב להגן על עצמו.
ניטשה עשה עליך עבודה טובה, אביעד, ביחס לסוקרטס 🙂
הדמות שלו – כפי שעיצב אותו אפלטון – היא בעיניי אחת מהדמויות הגדולות בספרות העולמית ויש ב"אפולוגיה" הוד ממש – למשל, כשהוא מסביר למה אין זה מכבודו להשתמש באשתו וילדיו על מנת לנסות לעורר את רחמי האתונאים.
העניין המרכזי שתובע אולי חקר השפעה הוא עצם רעיון המארטיריות בעצמו, כלומר של האל או דמות המופת שמוצאים להורג. זה לא קונספט טריביאלי