1. יש גברים כאלה שאומרים להם 'לא' והם לא נעצרים – יש לעצרם, כמובן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' ומיד לא בא להם יותר על הסרבנית – בריאים שמקומם, יש לקוות, בגיהנום, כי כאן על פני האדמה הם נוחלים גן עדן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' והם מקפלים את זנבם ונסוגים מבוישים או אף נכנסים לדיכאון.
ויש כאלה שאומרים להם 'לא' והם חשים הקלה ואף שמחה – כי בעצם, בתוך תוכם, אין להם כוח וחשק למטלות של ה'כן'.
2. לתת קומפלימנט שלא מגיע למקבלו מתוך כוונה לעודדו היא דוגמה למעשה טוב לכאורה שיכול להוליד תוצאה רעה מאד: שיתוק היכולת לעודד בכלל, כי כל עידוד, גם כשהוא כן, ייחשד כמחווה של רחמים.
3. שעה של היחשפות לטלוויזיה המסחרית היא שעה של היחשפות לשימוש מניפולטיבי ברגש על מנת להדביק אותך אל המרקע ("בייבי בום" כמשל), היא היחשפות לטמטום שנוצר אצל הצופה מחזרות אינסופיות על תכנים (הפרסומות, הפרומואים), היא היחשפות לנכלוליות תגרנית שמבטיחה שהאייטם הנכסף יחסית יהיה "מיד" כשלמעשה הוא מוכמן לסופה של התכנית כדי שהצופה יישאר עד סופה.
כלומר, צופה בטלוויזיה המסחרית מנוצל, מטומטם ומרומה.
מבקר חופשי 
תגובות
לסעיף 3: אלא אם כן הצופה משתמש בצפייה בהתאם לצרכיו שלו המנוגדים לצורכי
המונופול, וכפי שמלמד מישל דה סרטו.
ועוד דבר, שנוגע לכותרת המסקרנת של הבלוג שלך: הטמטום שולט כי הדעת אכן מובילה לייסורים, כרגע – ובניגוד לעבר – לא נראה שהדעת (במובן הרחב של המילה) מובילה ליתר אושר. היא כן מובילה ליתר עושר – כלומר לחיים מורכבים יותר ועשירים יותר, אבל לא מאושרים יותר.
תודה!