1. כשאין דבר מה גדול להאמין בו בעולם החיצוני מנסים חלק מהאנשים להגדיל את עצמם.
הנרקיסיזם הוא לפיכך הדת של החילוניות, מסקנתה הסופית.
וזאת אם מקבלים את ההנחה שהאדם הוא יצור דתי, כלומר כמה לדבר מה גרנדיוזי, "גדול מהחיים".
1א. לעתים אותם מגדילי-עצמם מתייסרים מניסיון ההגדלה (או מפני שההגדלה נתקלת במראה לא מחמיאה שמשיבה להם ומשווה להם ממדים צנועים יותר – או שהיא לא מספקת, ההגדלה, כי היא יוצרת נתק עם בני אדם אחרים והאדם הוא יצור חברתי מטבעו, צדק כנראה אריסטו).
1ב. אבל לחזור ולהאמין בדברים הגדולים אחרי כישלון ההגדלה העצמית אינו אפשרי לחלקנו, הישרים עם עצמנו.
ולעתים, אלה שחוזרים אחרי הפאזה הניהיליסטית להאמין בהם, בדברים הגדולים (באלוהים, בלאום) הופכים לפשיסטים, כלומר ניהיליסטים-מאמינים.
1ג. חלק מהפשיסטים החדשים – בניגוד לימין הישן הרציונלי, ו/או החם, אוהב האדם, הדתי וההומניסטי – נראים טוב, טוב מדי למישהו שאידאולוגיה לא אישית כביכול מפעמת בו. הם משלבים את הנרקיסיזם הפרטי, את התחרות הפרטית, את הניהיליזם של השלב הקודם – באידאולוגיה שלהם, בדעת ובלי דעת.
יש ימין חדש בארץ – והוא מפחיד.
הוא נראה טוב – וזה רע.
במילים אחרות: העובדה שהימנים החדשים – שאינם חובשי כיפות בחלקם – אינם מזוקנים ומדובנים (לובשי דובון) היא מפחידה בעיניי.
(אני כותב את זה לא רק כחיווי דעה עליהם, אלא גם כניסיון שיחה איתם – אני לא בטוח שחלקם מבין מה הוא מייצג ועושה ועד כמה זה מסוכן)
2. יש כאלה שדווקא מאמינים שהאמת קיימת, אלא שחיי אדם קצרים מדי בשביל ללמוד ולהשיג אותה – ולכן הם חיים בקלות דעת.
3. העובדה שבתור גבר מטרת חייך אינה לדכא נשים אינה אומרת שעליך להציב כמטרת חייך את המלחמה בדיכוי הנשים.
יכולות – או צריכות – להיות עוד מטרות בתווך, בטווח, העצום שנמתח בין דיכוי – למלחמה בדיכוי.
מבקר חופשי 
תגובות
אני חושב שיש לך נוסטלגיה קצת ורודה מדי "לימין הישן הרציונלי, ו/או החם, אוהב האדם, הדתי וההומניסטי". היו כאן כבר מאיר כהנא בכיכרות, צחי הנגבי עם שרשרות ברזל, ישראל כץ, בגין שעלה בראש המון על הכנסת ועוד. הימין החדש נראה טוב כי הוא צעיר ואין עליו אחריות. על פי ניסיון העבר – האישיות והדיבורים מתמתנים עם השנים.
רוני, כולי תקווה שאתה צודק. יש, עם זאת, הבדל אחד לפחות בין העבר לעכשיו והוא הפייסבוק. אתה נתקל יותר ויותר בהתבטאויות קיצוניות, נעדרות סובלנות, מתלהמות, שאולי פעם נאמרו בחדרי חדרים והיום נאמרות במה שהוא ככלות הכל כלי תקשורת.
אולי תשאל את עצמך למה באמת הימין החדש הזה מפחיד אותך?
בנוגע לסעיף 3-
קראת אותו וחשבתי בהתחלה שהוא לא הגיוני, הרי או שאתה מדכא או שאתה לא. העניין הוא שהמחשבה שלי, כמו גם הסעיף שלך, סובלים מאותה מחלה בדיוק – והיא אינה ההכללות, אלא הניתוק מהמציאות.
המציאות לא מאפשרת טווח רחב מדי בין דיכוי כזה לאחר, כלומר – די בגוף גברי אחד שנצמד, שמתחכך, שכולא אותך, כדי למחוק כל אפשרות של מורכבות שהעולם הזה מציע.
יד שנלחצת קצת יותר מדי היא הרי דיכוי דקיק כל כך (כאילו שיש דבר כזה), אבל מה קורה כשהיא עוברת את הגבול שלה 365 ימים בשנה?
נדמה לי שדווקא בגלל ההתחזות המסוכנת של הדיכוי הזה, עצם הקריאה להלחם בו, על הגסות היעני לא אלגנטית שבה, חשובה ואפילו משחררת, בגלל שהיא לא רק נלחמת אלא גם מכוננת – היא זו ששמה את סימן הקריאה על מה שקודם לכן היה רק יד באוטובוס צפוף ו"מתרגמת" אותה למה שהיא באמת.
אגב, לא חושבת שאפילו השוביניסטים הגדולים ביותר חושבים שמטרת חייהם היא לדכא נשים; ואני לא יודעת מה מעציב יותר- הידיעה או החוסר שלה.