התפיסה שעל הקיום היהודי בישראל לחתור ל"נורמליות" היא שאיפה נעלה באמת ואוהבת-ישראל באמת (אותה זו שא.ב. יהושע טבע בשבילה את הסיסמה "בזכות הנורמליות"). והיא ניצבה בתשתית זרמים מרכזיים בציונות. לא עם לבדד ישכון אלא דווקא ככל העמים בית ישראל – זו, דווקא זו, אוטופיה ציונית.
אלא שהמציאות של האלף החדש שברה את התקווה הזו – ויש לקוות שרק לזמן מה.
אני מזדהה מאד עם האמירה הנוקבת של ברנר על כך ש"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא". אמנם ברנר – וליתר דיוק אובד-עצות, בן דמותו ב"מכאן ומכאן" – יוצא באמירה הזו בעיקר נגד היוהרה חסרת הכיסוי של ה"אתה בחרתנו", יוהרה שמביאה גם לחוסר מעש בטלני ולשאננות, אבל ניתן לנכס את האמירה הבוטה הזו של ברנר לטובת החתירה לנורמליות של הקיום היהודי בישראל.
—-
הנקודה היא שלחתירה הזו לקיום יהודי נורמלי (באותו חלק שבו הדבר תלוי בנו – וחשוב לזכור שלא הכל תלוי בנו) יש שתי התנגדויות.
האחת, המובנת מאליה, סבורה שהקיום היהודי אינו קיום נורמלי ביסודו.
אבל יש עוד סוג של התנגדות לשאיפה לנורמליות. זו לא התנגדות פוליטית – המתנגדים מהסוג הזה תומכים בשאיפה לנורמליות במישור הלאומי, אם כי באופן רפה – וזאת משום שהתקוממות פנימית מונעת מהם להתלהב כל כך מתזת הנורמליות. ההתנגדות שלהם נובעת מכך שהם אינם סבורים שהקיום – שלהם עצמם, או אף בכלל – הוא נורמלי.
את הקיום – שלהם עצמם, או בכלל – סבורים אלה, לא "פותרים" אלא "מנהלים" – כי הקיום, סבורים אלה, הוא סכסוך, וככזה לא פתיר.
מבקר חופשי 