1. האמנות שאני אוהב, שאני זקוק לה, היא תולדת הכרת המציאות, תולדת רעב למציאות. יש דבר מה חריף ומעורר בלהיפגש עם המציאות ללא כחל ושרק. זה לא מדויק, יש כחל ויש שרק באמנות, אבל לא כזה שמייפה את הכיעור, גם לא בדיוק כזה שמדגיש אותו – אלא כזה שנותן לו נוכחות מבחוץ, כלומר מחוצה לך, וממחיש כך אגב אורחא את היכולת של התודעה האנושית להקיף את ההר האטום הגדול הזה של הכאב, היא המציאות, ולהגיש אותו לך, ואולי אף לחלץ כך את ההר הזה מתוכך החוצה – איזו הקלה!
כל זה לא ברור עד תום ויש לבררו ואם הזמן-הגורל ייתן – גם יתברר.
הכאב הוא חוויית יסוד בחיים. לא החוויה היסודית בה"א הידיעה, אלא אחת מכמה חוויות יסוד. גם העונג הוא חוויית יסוד. וגם השלווה המשלימה. והאמנות הגדולה, לטעמי, חייבת לגעת בכאב.
לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלה, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.
אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב, מודגש כך, הוא חלק מהקיום שלנו. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. אבל בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.
2. בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:
"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – , זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).
הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שיהיה ניטשיאני.
מבקר חופשי 