מבקר חופשי

1. הניסיון – עד כה, בכל אופן – אינו תורם לצמצומן של סערות הנפש.

הוא כן תורם, עם זאת, להכרה, הנלווית להן, בדבר תפוגתן שבוא תגיע.

סערות הנפש – מטיבן – הן טוטליטריות, אימפריאליסטיות, הן משכנעות את הנסער שדבר אין בלתן (שהכל שחור, שהכל אבוד וכו', ושכך תמיד יהיה) – זה, האימפריאליזם, הטוטליטריות, מאפיין מרכזי שלהן – כך שההכרה, שהניסיון מעודד אותה, כמוזכר, על כך שהסערות תחלופנה, כמו נמצאת מחוץ לסערות, כלומר מחוץ להכל, באיזו נקודה מרוחקת שקיימת בכל זאת בחלל הנפש, למרות הסתירה שבין האימפריאליזם הגורף של הסערות לקיומה של נקודה שמחוץ לשליטתן.

פעם, לפני שנצבר הניסיון, היה דבר מה מטריד בגילוי שסערות הנפש חולפות בסופו של דבר. הגילוי שהסערה שוככת (עקב חילוף חומרים רגשי או אף גופני) או – יותר גרוע – שהסערה הנפשית משתעממת מעצמה, הגילוי הזה היה כמו חילול הקודש. רגשות עזים כאלה והנה הם מתפוגגים להם כלא היו! אבל כיום, כאמור, זו הברכה (היחידה כמעט) שמביא אתו הניסיון: הידיעה כי הסערות תחלופנה.

2. פעם, כאשר יהיה לי זמן, אולי אשב ואכתוב את "המטפיזיקה של הנוירוזה".

כי יש להם מטפיזיקה משלהם, לנוירוטים, שיש בה טוב ורע כאחד.

למשל, בעולם של הנוירוטי כל "השאלות הגדולות" נראות תפלות וזרות. מה מעניין את הנוירוטי אם אלוהים קיים או לא קיים? בעיותיו הגדולות של הנוירוטי הן קטנות לאין שיעור. יש אלוהים בשמים או אין – הסבל על פני האדמה, הסבל הפרוזאי, הלא הרואי, מפריך לא את קיומו של אלוהים אלא את הטעם בעיסוק בקיום הזה.

גם עובדת המוות – עוד שאלה "גדולה" – אינה מעסיקה את הנוירוטי יותר מדי. הבעיות שלו הן איך להעביר את החיים בכאב מופחת, בטרדה מופחתת. לפעמים, הרי, הנוירוטי שמח שמתישהו זה ייפסק סוף סוף…

הצרות הגדולות של הנוירוטי הן הצרות הקטנות (לא מתייחסים אליו מספיק, הוא חרד באופן מופרז, הוא אובססיבי וכו'), ואילו הצרות הגדולות קטנות בעיניו. בניגוד לשופנהאואר, שטען כי החיים במבט מקרוב הם קומדיה (התרוצצות שכזו, ובשביל מה?!), אך במבט מרחוק הם טרגדיה (המוות המכלה כל), הרי שאצל הנוירוטי, במבט מקרוב החיים הם טרגדיה (כל המטלות האלו, ומערכות היחסים המסובכות, וכו'), ובמבט מרחוק הם יכולים להיות קומדיה – על מה כל הרעש והסבל, הרי בסוף מתים!

חברה, לאום, כל הגופים המופשטים למחצה או המושגים האלה, זרים לנוירוטי. אצלו הכל אישי. צר עולמו. עתידו של "עם ישראל", עתידו של "הסכסוך" – כל זה רחוק ממנו.

עם זאת, למרות אדישותו ל"שאלות הגדולות", הרי שלנוירוטי יש משיכה עמוקה אל הרציני. הרי הסבל הוא רציני ולכן הוא לא יכול לקבל השקפת עולם אירונית, קלילה, לא לוקחת את עצמה ברצינות וכו'. הוא אולי היה מת לא לקחת את עצמו ברצינות – אבל הוא אינו מסוגל.
מצד שני יש לנוירוטי משיכה עזה אל ההומור העמוק, אל האבסורד, הן כהקלה נפשית ממועקות הקיום והן בגלל שהקיום הנוירוטי הוא אכן אבסורדי, הנוירוטי בחייו חושף את האבסורד של הקיום – מה כל כך חשוב לבדוק אלף פעם אם סגרת את הגז, מה כל כך אתה עסוק בלייקים שקיבלת או לא קיבלת, מה הבעיה שלך עם חיים לצדו של אדם נוסף, מה הקטע שלך עם מצבי רוח, אותן מיגרנות של הנפש – הרי זה מבדח ואבסורדי למדי והנוירוטי – ברגעים שאינו סובל – הוא הראשון להודות בכך והוא בעל חוש הומור מעולה, לפיכך.

ועם זאת – אדישותו ללאום או אף לחברה – הנוירוטי אינו פיליסטיני. הוא היה רוצה להיות, אולי, שלו ושאנן ומסתפק ברדיפה אחר הנאות חומריות, אבל הוא לא מסוגל. לא זו אף זו: המטפיזיקה של הנוירוטי היא משקל נגד כנגד שאננות ושביעות רצון עצמית של יחיד וחברה, היא טענה אנטי-אוטופית עקרונית. הנוירוטי הוא קֵצֶר במערכת מתפקדת טוב, טוב מדי. הוא לא מוכן להשתלב באופן מוחלק בזרימה הכללית, במריטוקרטיה המנצחת. הוא מחאה נגד החברה באופן כללי. כל עוד לא נפתרו המצוקות הנוירוטיות אל תכריזו על קץ ההיסטוריה, אל תטפחו לעצמכם על השכם, מימין או משמאל (כלפי שמאל יותר נכון לומר: הציעו חזון שיש בו גם גאולה לנוירוטי, לא רק למעמד הפועלים, למודרים או למוחלשים – הבה נראה אתכם).
הסבל הנוירוטי אינו מופיע במצעי המפלגות, מימין ומשמאל, ובכך הוא מחאה נגד הפוליטיקה כולה, נגד האמונה בכוחה לפתרון כולל.

—-
קווי המתאר הללו נוגעים לנוירוטי בעודו נוירוטי. עם זאת, נוירוטים רבים הם לא רק נוירוטים, אלא גם נוירוטים. יש לזה יתרונות מסוימים.

למשל, חלק נכבד מהנוירוטים הם בהחלט לא אדישים לסבל אנושי שאינו שלהם. ברגעי הרגיעה מהנוירוזה הפרטית שלהם הם רגישים אף יותר מהממוצע לסבל של אחרים, כי הם מכירים אותו על בשרם, את הסבל.
ברגעים בהם מרפה מהם הנוירוזה הם מסוגלים אף יותר מאחרים להעריך רגשות נאצלים, או, למשל, להעריך חוויות שאינן נוגעות לגורלם אישית, כמו חוויה אסתטית, כי ההערכה או ההנאה שלהם מתעצמת בגין ההכרה הנלווית שהנה הם לא עסוקים בעצמם סוף סוף, וכמה זה משחרר!