אחד הרעיונות המפתיעים המופיע אצל הומרוס, הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה", הוא הרעיון – הכה מודרניסטי! – שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות, לשירה.
כך אומר אלקינואוס מלך הפיאקים לאודיסיאוס ב"אודיסיאה":
"הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה
מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?
אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם
אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי)
כלומר, אלקינואוס מנחם (!) את אודיסיאוס בכך שמטרת מלחמת טרויה, על כל הצרות שהיא הסבה, היא להפוך-להמיר חיים לשירה!
באופן דומה גם מתבטאת הלנה היפה – שבגינה, אם כי, לפי הומרוס, לא באשמתה, פרצה המלחמה – ב"איליאדה":
"כי גזרת בן-קרונוס [=זאוס] הרעה – ונהיה
לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד" (תרגום: ש. טשרניחובסקי).
כאן אמנם אין צידוק הדין, וקל וחומר שאין שמחה, על הפיכת החיים לחומר גלם עבור השירה כמו בציטוט הקודם (גזרת זאוס בן-קרונוס היא "רעה") – אך גם כאן מתבטא הרעיון שתכליתה של המלחמה הגדולה היא להפוך לספרות.
—–
קרוב לשלושת אלפים שנה אחרי הומרוס, באחת הפסגות האחרונות של הספרות המערבית, מבטא פרוסט רעיון דומה לאורך "בעקבות הזמן האבוד".
לטענתו – המופיעה בכמה ואריאציות לאורך היצירה – החיים לא נחיים במלואם, אף לא מוגשמים בעצם, ללא העלאתם בתודעה, העלאתם באמצעות מילים.
כלומר, אם מציבים ומשווים את החיים לעומת הספרות – הרי שהחיים נמצאים חסרים. הספרות המסדירה והמבהירה והמייפה – היא מימושם של החיים!
—–
אלה רעיונות מפתיעים בשבילנו משום שאנחנו נמצאים באקלים פוסט-פרוידיאני, שרואה בספרות ובאמנות תחליף (דהוי בהגדרה) לחיים עצמם. האמנות היא "סובלימציה" ליסוד הראשוני שבאדם שהוא היצר.
והנה, פרספקטיבה אחרת לגמרי: הספרות היא התכלית – החיים הם התחליף.
מבקר חופשי 
תגובות
– נשים מבטחנו בספרים אם כך וזו תהיה נחמתנו ☺️כי החיים האמיתיים רק הושט היד למדף וגע בם
נדמה לי ממה שציטטת כאן שיש הבדל: אצל הומרוס בשתי הדוגמאות שנתת הדבר נאמר כנחמה. כלומר במקום שבו החיים קשים מנשוא, אפשר להתנחם בכך שיהפכו לשירה. אצל פרוסט זה יותר טוטאלי – שזו התכלית. אני לא מכירה מספיק מעבר למה שציטטת. ואולי במקום הדיכוטומיה והשאלה מי תחליף למי אפשר לראות ספירלה של הזנה וחיזוק הדדי – הביטוי של החיים כאמנות מעצים אותם, והחיים מזינים את האמנות (שבתורה תחזק חיים של אחרים).
ואני נזכרת בפיטר ברוק שאמר "אילו לא יכולתי לעשות תיאטרון זה לא היה מצער אותי כלל". כי העיקר הוא החיים (הלוואי וזכרתי איך הוא ניסח את זה. זה היה מקסים.)
תודה על הערותיכן
יש דבר דומה לזה אצלנו, בתנ"ך. בסיפור יציאת מצריים שוב ושוב ה' אומר למשה שיציאת מצריים כולה – הסיפור התנכי החשוב מכולם – נועד בשביל שיספרו אותו לאחר מכן. עוד לפני שהאירוע מתרחש כבר יש התמקדות בסיפור שיסופר לבן ולנכד.
ההערה של גימפל מעניינת ושופכת אור: התנ"ך רחוק מאוד מהערכת הסיפור כשלעצמו. הסיפור הוא כלי למסירת ולהטמעת הרעיון המונותאיסטי, כמו שהפרופ' לייבוביץ הגדיר: " התנ"ך הוא ספר אמונה" ולא ספר ספרות. מכאן להבין שהספרות לעצמה היא רדוקציה של החיים. קשה אגב להאמין שאם אין חיים יש ספרות (כתחליף). אבל 'החיים' יכולים להיות מודגשיי רוחניות או רגש ולאו דווקא חיים עפ"י מגזין לאישה או מושגים אמריקאים נניח. הספרות צ"ל כנראה בעיקר לא 'סובלימציה של היצר', אלא ביטוי לייחוד האנושי.
הידד מר אסנר – גם הטור שלך הוא בחלקו אלטרנטיבה למציאות.