"פיליסטינים" הוא כינוי גנאי שמקורו, כמדומני, בעולם הסטודנטים הגרמנים במאה ה-18 (נדמה לי שכך שופנהאואר – עליו מעט מייד – כותב באחד המקומות) והוא מקביל ל"בלבת" היידישאי ואולי גם ל"בורגני" האירופאי-הכללי – כינוי גנאי שפירושו אדם נעדר שאר רוח, שכל עיסוקו הוא דאגה לאינטרסים החומריים שלו.
כעת, במובן מסוים, מי שמקבל את תורת האבולוציה ללא תודעה ביקורתית (אין הכוונה בתודעה ביקורתית שהאבולוציה אינה אמת – היא ודאי כזו – אלא למי שמכחיש שהאדם הצליח להשיג דרגה מסוימת של שחרור מאילוצים אבולוציוניים, דרגה מסוימת של התבוננות-עצמית, של שיפוט מודע של מצבו, של חירות) הרי שהוא פיליסטיני כמעט בהגדרה. כיוון שכל הפעולות האנושיות "מוסברות" על יד האבולוציה ככאלו שנועדו להגביר את האדפטציה שלנו לתנאי הסביבה, להגביר את אפשרויות שרידותנו והשכפול הגנטי שלו. כלומר, אנחנו יצורים תועלתניים מקצה עד קצה.
האבולוציוניסט הקנאי הוא פיליסטין. ומי שמבין את זה מבין מדוע תקופתנו, הנוטה להסביר הכל במושגים אבולוציוניים, היא אחת התקופות הפיליסטיניות ביותר בעת החדשה. .
לאחרונה, בעקבות השבר של הפוסטמודרניות והמבוכה הכללית של מדעי הרוח, חדרו גישות אבולוציוניות גם ללימודי הספרות. גישות אלו מנסות להסביר את הצורך האנושי בסיפורים כצורך אבולוציוני. הסיפור – בו מתמודד גיבור עם קונפליקט – הוא מעבדה וירטואלית שמחנכת את השומעים והקוראים האנושיים כיצד לפתור בעיות זהות או דומות בחייהם שלהם. יש הרבה מה ללמוד מהגישה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, למשל, במאמר הבא של אחד ממוביליה.
אבל, כפי שאפשר להתרשם גם כן מאותו מאמר, הגישה הזו מפגינה צרות אופקים מעוררת השתאות – ואכן פיליסטיניות.
היא הפוכה במאה ושמונים מעלות לתפיסה של האסתטיקה הגרמנית הקלאסית על מהותה של התרבות.
לפי התפיסה הגרמנית (קאנט, ואולי שופנהאואר מעל הכל), האמנות והספרות תכליתן הפוכה לחלוטין – לא ללמד אותנו משהו שיועיל לנו, אלא לשחרר אותנו לשעה מעולם התועלת ולהעבירנו לעולם ההתבוננות חסרת התכלית. האמנות היא מותר האדם – ולא חלק מתהליך האבולוציה הכלל-בריאתי – יכולתו של האדם לנסוק לרגע מצרכיו הפרטיים, יכולתו להתבונן בחיים באופן לא מעורב.
מתיו ארנולד, מבקר הספרות האנגלי, נטל בפתח השליש האחרון של המאה ה-19 את הביטוי (הגרמני, במקורו, כמדומני וכאמור) "פיליסטינים" ועשה בו שימוש מפורסם בביקורתו על המעמד הבינוני, שאינו מסוגל להשתחרר מרדיפה אחר תועלת חומרית. מול הפיליסטינים הוא ביסס את מושג "התרבות" שלו.
עכשיו מנסים חלק מהאקדמאים הספרותיים להסביר את התרבות עצמה באמצעות גישה פילסיטינית. וזה מעציב.
מבקר חופשי 
תגובות
מרתק.
שאלה, אם יורשה לי – באיזה ספר/מאמר שלו מתייחס ארנולד לנושא?
שלום נטליה,
במסה (הארוכה) שלו "תרבות ואנרכיה".
מאוד הסתקרנתי, ובדקתי בויקיפדיה באנגלית.
http://en.wikipedia.org/wiki/Philistinism
לפי מיטב הבנתי (מעולם לא התעמקתי במונח) חלו התפתחויות בשימוש במונח,
ולגבי פירוש המונח – מתיו ארנולד, שהעלה דיון ספרותי על המשורר הגרמני היינריך היינה, מסביר שבמקור, המונח/כינוי פיליסטין, הוצמד על ידי ה"נאורים" לכל אלו שלא קיבלו את ערכי ה"נאורות", והחשיבו רק את ההון והחומריות במה שמעניק כוח.
אבל ישנם דוגמאות רבות שמראות שחומריות מביאה בדלת האחורית את הרצון להידמות ל"נאורים" שמבינים בספרות ושאר האומנויות.
בכל מקרה, תודה.
תודה תרצה. כאמור, שופנהאואר מתייחס למושג, במחצית הראשונה של המאה ה-19, כמושג ותיק.
ברמה אחרת, ועוד יותר מצמיתה (כי זה דו צדדי, לא רק מכיוון הפרשנות אלא גם מכיוון היצירה וסיכויי פרסומה) זה מכווץ את ספרות הילדים.
למה כוונתך, מרית?
כוונתי היא שהגישה האבולוציונית מניחה את קיומה של דידקטיות קוסמית, מולדת, גם אם בלתי מודעת. ובספרות ילדים (העכשווית ועל כל פנים בנתחים גדולים ממנה) הדידקטיות – הישירה או הכמוסה – היא הנורמה והדגל והמרחב המוגן שבו כולאים את בני האדם הקטנים.
אולי "מנגנון דידקטי" זה צירוף יותר מדויק, רק שבספרות הילדים הוא לא רק מושלך בדיעבד על היצירות, אלא משמש פיגום לכתיבתן ומסנן רב כוח של פרסומן.
מעניין. תודה.
תודה רבה.
קצת נשק בקרב נגד הפיליסטינים, אם אתה רוצה לנסות לנצח אותם בנשקם-שלהם:
הכנפיים של הציפורים התפתחו, כנראה, מקפלי עור של זוחלים ששימשו לחימום (כלומר, לתפוס יותר שמש). האם נובע מכאן שהשימוש "הנכון" בכנפיים הוא לחימום, ושבעלי הכנף למיניהם טועים משום שהם לא מבינים אבולוציה?
הבל.
חקירה בדבר המקור האבולוציוני (כלומר, ההסטורי) של כל דבר היא מעניינת כשלעצמה. אבל יש לה קשר חלקי בלבד עם השימוש הנוכחי של הדבר. אולי יש מקורות אבולוציוניים לספרות, ואולי מודלים אבולוציוניים יסבירו היטב את רשימת רבי המכר, אבל אין בתורת אבולוציה כזו שום דבר שצריך להפריך את התפיסה האסטטית הקלאסית.
המונח פיליסטיני נוצר על ידי היינריך היינה. כך לפחות לפי ספרו של מולר "האינטלקטואלים והשוק"