מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1975), שאחד מספריה הקודמים, אשר תורגם לעברית בשם "במרחק נגיעה" (ראה אור במקור ב-2005), הוא בעיניי אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת מכל העדות מתחת לגיל חמישים (בספרות – עד חמישים אתה עדיין צעיר). זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימיית תיכון יוקרתית בחוף המזרחי, הרחק מביתה במערב התיכון. בעקבות "במרחק נגיעה" קראתי ספר נוסף של סיטנפלד שראה אור בעברית, "גבר חלומותיי", ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, הרי שגם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. כי בניגוד לדעה מקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת זאת משום שנדיר שאדם (וסופר) מכיר את עצמו ואת סביבתו הקרובה באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת. כמו שאמר בשנינה ההיסטוריון היווני הדגול פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו.

אני מקדים את כל זה – הריאליזם הצלול והאליס מונרוא-אי של סיטנפלד – על מנת להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש הוא ספר שמכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הספר מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לבן ולבת שחיה בסנט לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצלה ואצל אחותה כוחות על טבעיים שאפשרו להן לחוש בעתיד לבוא. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים. ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כאשר ויולט חוזה רעידת אדמה קרובה בסנט לואיס וזוכה לחשיפה כלל-ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה זו.

במקביל ליסוד העל טבעי המרכזי הזה בעלילה מפגין הרומן את יכולותיה הגדולות של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. אנו מקבלים תמונה מלאה על חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה על מנת להיות אמא, על יחסיה עם בעלה, גיאוגרף המלמד באוניברסיטה, על יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל שבעלהּ שלה, היא לבנה והוא שחור, הוא זה שמקדיש את חייו לגידול הילדים. בצד המלאות הריאליסטית הפרוזה הזו נהנית ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות אשר הצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. דוגמה אחת היא האופן האורגני בו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים. דוגמה קטנטנה אחרת: כשויולט הופכת לסלבריטי בעקבות נבואות החורבן שלה, מממנת לה אחותה, קייט, לצורך מגעיה עם התקשורת, יח"צנית יקרה למדי מלוס אנג'לס. בשיחה מכינה בין קייט ליח"צנית מבטאת סיטנפלד את ניתוקה של הראשונה – כלומר, את העובדה שלא אכפת לה בכלל אם ויולט צודקת ותהיה רעידת אדמה – בכך שבשיחה עמה היח"צנית מתבלבלת בין סנט לואיס לקנזס סיטי; הבלבול הזה מופיע ללא הערה מפורשת של המספרת, הקורא שם לב אליו ומבין את משמעותו בדממה. רגע אחר כך מבחינה היח"צנית בעצמה בטעותה וכך מרוויחה הסופרת גם ניואנס בדמותה של היח"צנית, שאינה כל כך אטומה כפי שניתן היה לשער.

אז למה סיטנפלד צריכה את החלק העל טבעי? שאלתי את עצמי. אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת הזו השאלה תיראה מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה עקרונית בהחלט להפגין כישורים ומיומנויות שללא ספק ניתן להגדירם כגאוניים, הרי שיש לי מעצור פנימי, מאד לא אופנתי אמנם, מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית". והסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על צורך (בעייתי) שלנו שישקרו אותנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה, צר לי לומר, חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. אז, לשיטתי (אכן – המיושנת והלא טרנדית), מדוע סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פנתה לכתיבת פנטזיה?

יכולתי לכאורה לתרץ זאת שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו אייג'ית שלנו לאמונות הבל. יכולתי לומר שכשם שהיא רצתה לדון ברומן שלה ביחסים בין הגזעים (בנישואים המעורבים של שכניה של קייט), בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות), בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט שמוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור שמוותר על שלו) – היא בחרה גם לדון בנושא הזה. ולכן היא גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם; הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה בטלוויזיה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה וכמובן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת שטוענת שלא ניתן לנבא רעידת אדמה.

אלא שתירוץ כזה – שסיטנפלד בחרה לבקר את הנהייה העכשווית שלנו אחר מיסטיקה – לא עומד לה. כי הרי בהיגיון של הספר אכן יש לשתי האחיות התאומות כוחות על טבעיים. כלומר, הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

אלא שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע, כך נראה לי – ודווקא משום שהכותבת שלו אינטליגנטית מאד! – את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. על מנת לא לקלקל את הנאת הקריאה אדבר על כך במרומז. הרומן חושף שמה שבאמת מציק לגיבורה (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה – אלא לריגוש סייסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ("במרחק נגיעה") והבגרות המוקדמת ("גבר חלומותיי") הינן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש – הרי שהבגרות (אחרי הנישואין, אחרי הילדים) נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן (אך לא על טבעיות!) שינערו את אבק השעמום מהחיים.
כך הספר, הלא רע בכלל, הזה, חושף, אגב אורחא ולא במכוון, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.

—-
הערה בשולי הביקורת: הביקורת הזו יכולה להכעיס כמה אנשי ספרות וספר מובהקים, ביניהם כמה שאני מעריך מאד ואף אחדים מחבריי הקרובים. אכן, יש בה יסוד פרובוקטיבי מכוון, שגוּרה אצלי בגלל מה שמתואר בביקורת עצמה: החשיפה שלטעמי הספר הזה חושף – ובאופן לא מכוון – את המוטיבציה של הסופרת והמספרת להכנסת העל-טבעי לרומן. עם זאת, עלי לסייג ולומר שהדברים שכתבתי אינם נוגעים לאותם ספרים בהם הפנטזיה היא המשך הראליזם באמצעים אחרים, כלומר בהם השימוש בפנטזיה נועד לחשוף דבר-מה במציאות, עומק מסוים, אופל מסוים – כלומר שהפנטזיה היא קטליזטור או מטאפורה (או משהו אחר) להעמקת תמונת המציאות שלנו.